פורום אוצר החכמה

ראיתי כותבים בשם הצל"ח דהסברא דצריך לברך אינה חיוב דאורייתא אלא מכח הסברא תיקנו רבנן ואין דבר הבא מסברא דין דאורייתא
ולא הבנתי האם יעלה על הדעת שהמוציא מחבירו עליו הראיה אינו דין דאורייתא? והלא נלמד הוא מסברא דמאן דכאיב ליה כאיבא!

שאלה בפשטות לשון המשנה
ידוע הוא כי כל פרי וירק שנשתנה ממראיתו וצורתו הקודמת ברכתו היא שהכל
ואם כן מדוע אומרת המשנה כי פירות האילן ברכתן העץ חוץ מיין שהוא הגפן, הלא לכאו' היה לה לומר שכל מיצי הפירות ברכתן שהכל חוץ מיין
וכן כל מיני פרי האדמה שעובדו ושונו ברכתם שהכל חוץ מפת שהיא המוציא
?

היא שיחתי כתב:שאלה בפשטות לשון המשנה
ידוע הוא כי כל פרי וירק שנשתנה ממראיתו וצורתו הקודמת ברכתו היא שהכל
ואם כן מדוע אומרת המשנה כי פירות האילן ברכתן העץ חוץ מיין שהוא הגפן, הלא לכאו' היה לה לומר שכל מיצי הפירות ברכתן שהכל חוץ מיין
וכן כל מיני פרי האדמה שעובדו ושונו ברכתם שהכל חוץ מפת שהיא המוציא
?

הכלל שאתה מביא יכול לבוא בהמשך המשנה.
אחד העקרונות החשובים בעריכת המשנה הוא הפשטות שבכתיבתה ובאפשרות לזכור אותה בע"פ.

היא שיחתי כתב:ראיתי כותבים בשם הצל"ח דהסברא דצריך לברך אינה חיוב דאורייתא אלא מכח הסברא תיקנו רבנן ואין דבר הבא מסברא דין דאורייתא
ולא הבנתי האם יעלה על הדעת שהמוציא מחבירו עליו הראיה אינו דין דאורייתא? והלא נלמד הוא מסברא דמאן דכאיב ליה כאיבא!

גם בתוס' כאן כתבו שזה דין דרבנן.
ולעצם שאלתך, אולי יש לחלק דרק בדיני ממונות הדין דאו' נקבע ע"י הסברא משא"כ בשאר דינים.

ארי במסתרים כתב:

היא שיחתי כתב:ראיתי כותבים בשם הצל"ח דהסברא דצריך לברך אינה חיוב דאורייתא אלא מכח הסברא תיקנו רבנן ואין דבר הבא מסברא דין דאורייתא
ולא הבנתי האם יעלה על הדעת שהמוציא מחבירו עליו הראיה אינו דין דאורייתא? והלא נלמד הוא מסברא דמאן דכאיב ליה כאיבא!

גם בתוס' כאן כתבו שזה דין דרבנן.
ולעצם שאלתך, אולי יש לחלק דרק בדיני ממונות הדין דאו' נקבע ע"י הסברא משא"כ בשאר דינים.

הסברא דמאן דכאיב ליה כאיבא, אינה סברא כפשטותה, היינו סברת בנ"א. ובכלל בדיני ממונות כמו שאומר ארי במסתרים הוא כן, שכשמזכירים 'סברא' אין הכוונה כללל לסברא. בעצם את שאילתך אפשר להרחיב ולתמוה האיך ניתן להוציא ממון ע"י סברא של מאן דכאיב, ומוכרחים לומר שאי"ז סברא.

כעת קצרתי מחר אי"ה אשתדל להרחיב בזה.

כמדומני שיש על כך אריכות בשערי יושר.

היא שיחתי כתב:ראיתי כותבים בשם הצל"ח דהסברא דצריך לברך אינה חיוב דאורייתא אלא מכח הסברא תיקנו רבנן ואין דבר הבא מסברא דין דאורייתא
ולא הבנתי האם יעלה על הדעת שהמוציא מחבירו עליו הראיה אינו דין דאורייתא? והלא נלמד הוא מסברא דמאן דכאיב ליה כאיבא!

היה לך לעיין בצל"ח בפנים ולא היית מתקשה כלל.
אדרבה הצל"ח מבאר היטב: דהא דאמרינן סברא דאורייתא, הוא דוקא בדין מן הדינים כמו המוציא מחבירו עליו הראיה והפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל לחדש מצוה מדאורייתא משום סברא, זה לא שמענו. דא"כ כל המצות השכליות לחינם נכתבו, שהרי מסברא ידעינן להו. ועע"ש בדבריו.

וזה לשון הצל"ח:
"ומה שכתב הגאון בעל פני יהושע דכיון דמסיק דסברא הוא ממילא הוא מן התורה, דהרי אשכחן שאמרו הא למה לי קרא סברא הוא, שמע מינה שסברא מועיל כמו קרא.
ואומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות דף כ"ב [ע"א] מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובבבא קמא דף מ"ו ע"ב מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו', שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא, זה לא שמענו. ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות, ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברא זו שייכא בכל באי עולם, וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח, אתמהה. אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברא לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין".

אעתיק מהרשום בזה.
בגמ' ר"פ כיצד מברכין בעי קרא לברכות הנהנין ומסיק "אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, תנו רבנן אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל", והיינו דלמסקנא אי"ז מדאוריתא אלא מסברא.
וכתבו כל הראשונים דהיינו מדרבנן, ולדעת רוב הראשונים למסקנא ליכא כלל ברכה שלפניה מדאוריתא, אמנם ע' ברבינו חננאל הנדמ"ח דמ"מ בשבעת המינים או בכל מידי דבר נטיעה למ"ד נטע רבעי הוי דאוריתא, וע"ע בספר הבתים בשם יש מן הגדולים, וע"ע בסמ"ק שכתב דאיכא ק"ו כשהוא רעב לא כל שכן, ולפי"ז במה שיש ברכה אחרונה דאו' יש גם ברכה ראשונה, [וצע"ג מה יענו על קו' הראשונים ממתני' דלעיל כ' ע"ב וט"ז ע"א]. וכן הביאו מהש"ך דבפה"ג הוי דאוריתא וצ"ע.
והנה בתלמידי רבינו יונה וכ"נ באמרי נעם מבואר דמעיקרא ידעינן דהילפותא מהילולים והק"ו אינו אלא אסמכתא, אמנם בתוס' ועוד ראשונים נראה דמעיקרא הו"א דהוא מדאוריתא ורק למסקנא אמרינן דסברא היא מדרבנן ולא מדאוריתא.
והנה הקשה הפנ"י דאי אמרינן סברא היא וא"צ קרא א"כ גם הסברא הוי דאוריתא, ולכאו' מוכח כן דאל"כ עדיין איצטריך קרא לחייב מדאוריתא, אך כ"ז דווקא לדעת התוס', אמנם לדעת רבינו יונה והגר"א ל"ק דמעיקרא ידעינן דאינו אלא מדרבנן וממילא גם הסברא היא רק מדרבנן, אבל לדעת התוס' קשה ד'סברא היא למה לי קרא' הוי דאוריתא.
אמנם מש"כ הפנ"י שם דהוי מדאוריתא לא יתכן, וכמ"ש כל הראשונים ממתני' דלעיל כ' ע"ב וכמפורש ג"כ בגמ' שם כ"א ע"א, ומש"כ הפנ"י ליישב דכיון שמונע עצמו משום כבוד הברכה ליכא סברא אסור להנות, הוא תימא רבתי למעיין בגמ' שם דמבואר דלא קאי כלל על ברכת המברך דגם בהמ"ז בעל קרי אינו מברך, אלא דמ"מ מהרהר עם הציבור במילי דאוריתא עי"ש, וע"כ דלהמברכין הוי דרבנן וכמפורש להדיא בגמ' הנ"ל שם, וכדמוכח נמי ממתני' דדף ט"ז הנ"ל ודבריו מרפסין איגרא.
והנראה פשוט בזה דאין כונת הגמ' דהך סברא היא לדידן שמחייב אותנו לברך, אלא הוא סברא לחז"ל שחייבו ברכה משום אותה הסברא, [ופשוט כן לכאו' דסברא בעלמא לא שייך להסמיכו אקרא ורק במילי דרבנן מצאנו אסמכתא], אלא דמתחילה דס"ד דליכא סברא בהכרח דהוא ילפותא גמורה קמ"ל דיש סברא וע"כ תיקנוה חז"ל, אבל חובת הברכה השתא אינה מסברא אלא מתקנת וחיובא דרבנן.
ובמקומו הארכתי.

גאולה בקרוב כתב:וזה לשון הצל"ח:
"ומה שכתב הגאון בעל פני יהושע דכיון דמסיק דסברא הוא ממילא הוא מן התורה, דהרי אשכחן שאמרו הא למה לי קרא סברא הוא, שמע מינה שסברא מועיל כמו קרא.
ואומר אני שזה שייך רק בדין מן הדינים כמו בכתובות דף כ"ב [ע"א] מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובבבא קמא דף מ"ו ע"ב מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו', שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא, זה לא שמענו. ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות, ועוד שסברא זו שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברא זו שייכא בכל באי עולם, וא"כ יהיה ברכת הנהנין חובה גם על בני נח, אתמהה. אלא ודאי הכוונה הוא שכיון שהוא סברא לכך תקנו חכמים ברכות הנהנין".

(א"כ יש להאריך הרי גם במצוות דרבנן יש לנו מצוה לשמוע מצד הלא תסור א"כ סו"ס מאי שנא מדיני ממונות שאנו מחויבים לשמוע אל פסק הבי"ד ומשום כך איקרי דאורייתא כנ"ל. וכבר האריכו בד הרמב"ם והרמב"ן בסהמ"צ.)


מכ"מ לעיקר ד הפנ"י לכאורה יש לומר דמשום סברא זו הברכות נכללים במצוה דאוריייתא של להודות ולהלל וכמו שכתב החת"ס גבי הלל של חנוכה.

ראה בפירוש הר"י משירליאון שם שכתב
כל הני דלא מצי מפיק ליה מקרא אפקיה מסברא ובמקצתן כתב קרא כדאמרינן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב ליה קרא וכן פר"ח למאן דתני נטע רבעי כל גדולי קרקע טעונים ברכה דאוריתא וי"מ אלא סברא דלא מפקינן כלל מקרא עכ"ד והיינו דלשיטה ראשונה הוי מה"ת ממש

אם היית מעיין בתוס' שבועות כב: ד"ה איבעית לא היית מתקשה בדברי הצל"ח

לייטנר כתב:

היא שיחתי כתב:שאלה בפשטות לשון המשנה
ידוע הוא כי כל פרי וירק שנשתנה ממראיתו וצורתו הקודמת ברכתו היא שהכל
ואם כן מדוע אומרת המשנה כי פירות האילן ברכתן העץ חוץ מיין שהוא הגפן, הלא לכאו' היה לה לומר שכל מיצי הפירות ברכתן שהכל חוץ מיין
וכן כל מיני פרי האדמה שעובדו ושונו ברכתם שהכל חוץ מפת שהיא המוציא
?

אני חושב הרבה יותר פשוט, כיון ובאו לומר שתכלית הפרי של ענב הוא הגפן, ממילא הוציאו אותו מכלל הפירות ולא מכלל מיצי פרות וזה ברור.

הברכה על האוכל היא מתיר האוכל או מתיר הגברא לאכול?

עיין אבני נזר או"ח סי' לז שחלק בזה עם הרה"ק מאלכסנדר זי"ע, שהרה"ק מהר"י מאלכסנדר ס"ל דברכה כיון דמשום איסור מעילה נגעו בה הוי איסור חפצא אבל הג' בעל אבנ"ז האריך להוכיח דאינו אלא חיוב גברא. וכ"ה בס' שבילי דוד סי' רטו אות ג ועי' תורת מיכאל סי' א ובשו"ת עני בן פחמא בהשמטות. ובס' ברכת שלמה אבראהאם עמוד קצו כ' לתלות בזה מח' הראשונים אי אונן מחוייב בברכה על אכילתו דאם הוא רק מחוייב חיוב מצוה לברך על מאכל א"כ אונן הרי פטור מכל המצות אבל אם יש איסור על המאכל שוב גם אונן מצווה שלא לעשות איסור ע"ש. אבל זה אינו אמת כמ"ש בשו"ת לב אברהם סי' נה דאם יש איסור לאכול בלא ברכה נמשך איסור על המאכל אבל אם אין איסור לאכול בלא ברכה כגון אונן שוב אין איסור על המאכל. ובספר פרח שושנה לר"מ בלומנפלד סי' קמח יש תשובה מהג"ר נתן גשטטנר ז"ל וכ' שם דהברכה פועלת היתר על הגברא שהשי"ת נותן לו רשות ליהנות ולאכול משלחן גבוה אבל אין הברכה פועלת שום חידוש על עצם המאכל וכמו זריקת דם שמתיר שיריים, ומיישב בזה למה כשבירך על חתיכה אחת והפסיק לאכול ממנה לא יהא מותר לאכלו בלא ברכה כיון דהברכה היא כפדיון מהקדש שמותר לעולם אלא ודאי שהאוכל נשאר קודש אלא שהברכה מתירו לגברא לאכלו משולחן גבוה ע"ש. ועיין מש"כ בשו"ת להורות נתן ח"ד סי' כב. וע"ע שו"ת ארץ צבי קוזיגלוב סי' עד ד"ה ונלע"ד. ועי' גליוני הש"ס להג"ר יוסף ענגיל ז"ל על ירושלמי ברכות פ"ו ה"א שמדייק כונת הירושלמי דהברכה היא חילול ופדיון הקדושה וכ"כ בגליוני הש"ס ברכות כ: ד"ה אבל אמרו חכמים, וציין שם לספר הפרדס לרש"י סי' כז שהברכה היא פדיונו של המאכל וע"ע בהנועם חלק כא עמוד צג-צד. ובספר דברי שלמה שניידר ססי' שצד כ' בשם ספר שערי אהרן יו"ד סי' שמא דאכילה בלא ברכת הנהנין הוי איסור בחפצא ובס' פסקי תשובה סי' לא מסתפק בזה וע"ע שו"ת מגדנות אליהו ח"א סי' כז ובשו"ת הרי יהודה ח"א מילי דאגדתא סי' יט בחיוב ברכה על מאכל שנוצר ע"י מעשה נס. ועוד בשו"ת יעלת חן אוהב ציון יו"ד סי' מז וחו"מ סי' ב אות ט

ע"ע בעמק ברכה (ברכות הנהנין ב'). ובירושלמי ריש פירקין איתא כתיב לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה הנהנה כלום מן העולם מעל עד שיתירו לו המצוות ופי' הפני משה והחרדים דקאי על ברכת הנהנין דבהמ"ז היא דאורייתא והמוציא הוי בכלל ע"פ התורה אשר יורוך ולא תסור, אמנם בשערי ירושלמי פי' דמצוות היינו תרומות ומעשרות וכדו' השייכות לאכילה. ונראה דפליגי בהנ"ל דהפני משה והחרדים סברו שיסוד ברכת הנהנין הוא מתיר ולכן אפשר לפרש כפשוטו שהברכה היא מתיר את האיסור הנאה שיש במאכל קודם ברכה, אבל השערי ירושלמי החשיב את ברכות הנהנין למצווה ולכן פי' דהמצוות שמתירות אכילה הם תרומות ומעשרות וכדו'.
וע"ע מה שפי' רש"י גוזל להקב"ה את ברכתו, ובמהרש"א בחא"ג כ' ע"ז דאין צורך בזה אלא גוזל ממש להקב"ה אותו דבר שאוכל ונהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא.
ולפו"ר נחלקו בטעם ברכות הנהנין דלרש"י אין פירושו שהברכה היא מתיר אלא מצוה בעלמא וממילא גוזל להקב"ה את הברכה אבל המהרש"א נקט שברכת הנהנין חשיבא כמתיר את האיסור גזל דקודם הברכה הוי כקדשי שמים וע"י הברכה מפקיע את האיסור גזל ואם אוכל בלא ברכה הוי כגוזל את המאכל.