פורום אוצר החכמה

בגמ' לגבי הכתרים 'וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום שנאמר ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב'.
התקשיתי מהגמ' הידועה בתענית (כה.) '...בעא רחמי יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא ... אמר לה ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמחסר וכו' ... בעי רחמי ושקלוהו, תנא גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון דגמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי' ע"כ, והמבואר הוא שמשמים לא נוטלים אלא רק נותנים.
וא"כ כיצד כאן לקחו המלאכים את הכתרים בחזרה?

ולאחר חיפוש מצאתי בספורנו (שמות לג ה) וז"ל 'ועתה הורד עדיך מעליך. אותה ההכנה הרוחנית הנתונה לך באותו המעמד הנכבד הורידה מעליך, כי האל יתברך אחר שנתן המתנה לא יקחנה מן המקבל בלתי רצון המקבל, כאמרם ז"ל דגמירי דמיהב יהבי משקל לא שקלי' עכ"ל.
ונפלאתי על דבריו, שהרי גם בגמ' בתענית מבואר שר' חנינא רצה שיקחו ממנו את רגל הזהב שנתנו לו, ואף היה זה ברצון יותר מבני ישראל עם הכתרים, ועכ"ז אומרת הגמ' על זה שמשמים מישקל לא שקלי?

אשמח אם תחשבו על הענין

לפום ריהטא מאן יימר שאותם מלאכי חבלה נשתלחו מן השמים? אולי היה בבחינת תיסרך רעתך.

אפשר גם לתרץ כעין זה, שמשמיא לא שקלי אם לאדם עדיין מגיע מה שנתנו לו, וזה ברחב"ד שנשאר בצדקותו רק לא רצה לקבל, אבל אם הרע מעשיו ואינו ראוי יותר לכתר וודאי שניטל ממנו.

יתכן גם ליישב שהכתרים היו בחינה של דבר רוחני, שבזה מצינו טובא שלוקחים לאדם דרגות משמים.

אבל עכ"פ נשאר כאן קושיא גדולה על הספורנו.

כפי מה שהבנתי הספורנו מדייק בלשון ועתה הורד את עדיך, שהקב"ה ציוה שבני ישראל בעצמם יורידו את הכתרים (וצ"ע לפי"מ שפי' ענין הכתר הכנה רוחנית, איך זה אפשרי להוריד הכנה רוחנית) ולמה בא הציווי שהם יורידו את זה בעצמם [ולא שמן השמים יקחו את זה מאתם], ע"ז בי' ע"פ הגמ' הנ"ל דמשמיא מישקל לא שקלי, וע"כ הוצרך שההורדה תהיה ע"י בנ"י בעצמם.
ולפי זה מובן גם החילוק מעובדא דרחב"ד ששם אכן רצה רחב"ד שיקחו מאתו, אבל בפועל לא היה באפשרותו להחזיר לשמים בלתי אם מן השמים יקחו את זה, משא"כ כאן שאת עצם פעולת ההחזרה [= ההורדה] נצטוו לעשות בעצמם, ולא שמשמים לקחו את הכתרים

יתר10 כתב:כפי מה שהבנתי הספורנו מדייק בלשון ועתה הורד את עדיך, שהקב"ה ציוה שבני ישראל בעצמם יורידו את הכתרים (וצ"ע לפי"מ שפי' ענין הכתר הכנה רוחנית, איך זה אפשרי להוריד הכנה רוחנית) ולמה בא הציווי שהם יורידו את זה בעצמם [ולא שמן השמים יקחו את זה מאתם], ע"ז בי' ע"פ הגמ' הנ"ל דמשמיא מישקל לא שקלי, וע"כ הוצרך שההורדה תהיה ע"י בנ"י בעצמם.
ולפי זה מובן גם החילוק מעובדא דרחב"ד ששם אכן רצה רחב"ד שיקחו מאתו, אבל בפועל לא היה באפשרותו להחזיר לשמים בלתי אם מן השמים יקחו את זה, משא"כ כאן שאת עצם פעולת ההחזרה [= ההורדה] נצטוו לעשות בעצמם, ולא שמשמים לקחו את הכתרים

דבריך אינם מובנים, בשניהם הכינו את הדבר ביד כדי שיקחו מן השמים, ומה לי אם הכתרים היו על ראשם של ישראל, או הרגל של זהב בידי רחב"ד, העיקר זהו הרצון להחזיר, ושניהם לא יכלו להחזיר בעצמם, גם בני ישראל הוצרכו שהמלאכים יקחו מהם את הכתרים.

כוונתו לומר דברגל של זהב עיקר העניין היה שיהיה לרחב"ד רגל של זהב לעשות בו כל רצונו, ממילא כל עוד היא בידו מתקיימת הנתינה, וצריכים לקחתו מן השמים ומן השמים לא נוטלים, אבל כתרים אלו, עיקר עניינם שיהיו ישראל מעוטרים בהם, וכאשר הם מורידים אותם מראשיהם אין עליהם שם כתרים ובטל העניין שנתנו מן השמים, ומעתה אין חסרון בלקיחתם, כי זה רק מניעה שישובו ויתעטרו בזה.

לולא דברי הספורנו יש לומר בפשטות שעונש שאני, ולא אמרו גמירי דמיהב יהבי מישקל לא שקלי אלא בסתמא, [הענין הוא לכאורה שמשמים לא יוצאים דברים רעים כמ''ש 'מפי עליון לא תצא הרעות' אך כאשר זה עונש אין זה רע אלא דבר ראוי שכך יהיה, ויש להאריך בזה].

תורני כתב:[הענין הוא לכאורה שמשמים לא יוצאים דברים רעים כמ''ש 'מפי עליון לא תצא הרעות' אך כאשר זה עונש אין זה רע אלא דבר ראוי שכך יהיה, ויש להאריך בזה].

נושא מענין כשלעצמו שהרחבנו בו כאן
viewtopic.php?f=7&t=11008

בפשטות: מישקל לא שקלי כי משמים נותנים ולא מקבלים. וכאן זה אכן לא חזר השמימה שהרי כולן זכה בהן משה ונטלן.

אולי אפשר לבאר את הספורנו בדרך אחרת והיא שאין כל מניעה שייעשה נס במדבר כפי שנעשה אצל רחב"ד הרי נעשו להם ניסים יותר גדולים. הספורנו רק מביא שמשמיא לא שקלי מצד עצמם ולכן זהו נס מה שעשו רצונו של רחב"ד ולקחו ממנו וכן היה במדבר שעשו את רצון ישראל ונטלו מהם את עדים אבל בלא שירצו בזה ישראל לא יעשו זאת בשבילם משמים כי אין זו דרך ההנהגה הרגילה.

גוראריה כתב:בפשטות: מישקל לא שקלי כי משמים נותנים ולא מקבלים. וכאן זה אכן לא חזר השמימה שהרי כולן זכה בהן משה ונטלן.

בכתבי האר"י ספר פרי עץ חיים שער השבת פרק ח': גם תכוין, כי הלא כבר בארנו בסוד ישמח משה במתנת חלקו, שכשעלה משה להר לקבל התורה, נתנו לו אלף חלקים של אור, שהוא סוד א' רבתי דאדם שת אנוש, וכשעשו ישראל העגל, נאבדו ממנו בעון ישראל. ואז נשאר לו חלק א' לבד מכל האלף חלקים, לכן א' דויקרא זעירא. אמנם משה לא חטא לשיאבדו ממנו, רק בעון ישראל היה זה, לכך הקב"ה משלים אותן אליו משל ישראל, והם הכתרים והאורות שהם עדיים של ישראל, שנתנצלו מהם בחורב, ונטלם משה אח"כ, להשלים מה שנחסר לו בעבורם. אמנם בכל ערב שבת בלילה, חוזר משה ומקבל האלף חלקים שאבד, ולוקחם בסוד תוספות שבת, ואז מחזיר הכתרים של ישראל להם, ומאלו הכתרים יורשים ישראל תוספות שבת בכל ע"ש, וז"ס ישמח משה, פי' - כי משה שמח במתנת חלקו, פי', כי ביום השבת נותנין לו במתנה, אותו חלק שניטל ממנו, והוא שמח במה שהוחזר לו, וביאור הדבר ישמח משה, פשיטא ששמח בו.