פורום אוצר החכמה

'אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה'. ולכאו' אי"צ להוציא הבערה, כיון שאם מוקצה דאורייתא, הרי 'השתא ליכא למימר הואיל, דמדאורייתא אסור להשתמש באש מוקצה ביו"ט' (רש"י ד"ה ועייל). ועיין במחצית השקל על המג"א שרעק"א ציין אליו בגליון הש"ס שהקשה כן.

אָמַר לֵיהּ (אביי לרבה), וְהָא אַתְּ הוּא דַאֲמַרְתָּ, בְּעַאי מִינֵּיהּ מֵרַב חִסְדָּא ... וְאַתְּ אֲמַרְתָּ לָן עֲלָהּ 'שֶׂה' וְלֹא הַבְּכוֹר ... וְעוֹד, הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַת, חִילּוּק מְלָאכוֹת לְשַׁבָּת, וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת לְיוֹם טוֹב.
העירני חד יניק וחכים על אודות הפניה של אביי לרבו בלשון 'את הוא דאמרת' תחת הלשון המתבקש 'מר הוא דאמר', והצביע על דברי התוספות בחולין קל ע"ב סד"ה 'אמר רבא': וְכֵן מַשְׁמַע, דְּאִי לְרַב חִסְדָּא הֲוָה (רבא) מְדַבֵּר לֹא הָיָה אוֹמֵר 'וְאַתְּ אָמְרַת', אֶלָּא 'וּמַר אָמַר מִדַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן':

בראשון לציון להאוה"ח ביצה ב: העיר כן, וכתב משום כך דצ"ל רבא.