פורום אוצר החכמה

תנו רבנן. אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת. אמרו לו מניין אתה יודע. אמר להם בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת. ובתוס' (מנחות קט ע"ב) כתבו, ז"ל: "בירושלמי פריך והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואפי' מלאכים דכתיב ודמות פניהם פני אדם, ומשני דשמא שכינה היתה". ולכאו' צ"ב, דאם היתה שכינה לא היה אומר "זקן אחד", שהוא לשון זכר. אך באמת לשון הירושלמי הוא: "מה אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקדוש ברוך הוא היה", ולפי זה אתי שפיר, שהרי הקב"ה נגלה לעתים כזקן מלא רחמים, וכמו שהביא רש"י עה"ת (שמות כ,ב).

אמנם עדיין צ"ב, הא ניחא שהקב"ה נגלה לבוש ועטוף לבנים, אבל לבישת ועטיפת שחורים הרי מסמלת את היפך הטוב [וכמו שאמרו (קידושין מ ע"א) הרואה שיצרו מתגבר עליו.. וילבש שחורים ויתכסה שחורים וכו'], ומה ההסבר בזה שהקב"ה נגלה כמלאך רע ח"ו, אבל לכאו' התירוץ בזה הוא פשוט, שנוסח הירושלמי אחר מהמובא בבבלי, דז"ל (יומא פ"ה ה"ב): "אמרו לו מאיכן אתה יודע אמר להן כל שנה שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי", ע"כ. הרי שכלל לא מוזכר שהזקן היה לבוש ועטוף שחורים. אך א"כ לפי נוסחת הבבלי, שבשנה האחרונה היה זקן לבוש ועטוף שחורים, הדרא קושיין לדוכתא, מי היה אותו זקן?

מ.ל. כתב:תנו רבנן. אותה שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם בשנה זו הוא מת. אמרו לו מניין אתה יודע. אמר להם בכל יום הכפורים היה מזדמן לי זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים, נכנס עמי ויצא עמי. והיום נזדמן לי זקן אחד לבוש שחורים ועטוף שחורים, נכנס עמי ולא יצא עמי. אחר הרגל חלה שבעה ימים ומת. ובתוס' (מנחות קט ע"ב) כתבו, ז"ל: "בירושלמי פריך והכתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד ואפי' מלאכים דכתיב ודמות פניהם פני אדם, ומשני דשמא שכינה היתה". ולכאו' צ"ב, דאם היתה שכינה לא היה אומר "זקן אחד", שהוא לשון זכר. אך באמת לשון הירושלמי הוא: "מה אמר לי דהוה בר נש אני אומר הקדוש ברוך הוא היה", ולפי זה אתי שפיר, שהרי הקב"ה נגלה לעתים כזקן מלא רחמים, וכמו שהביא רש"י עה"ת (שמות כ,ב).

אמנם עדיין צ"ב, הא ניחא שהקב"ה נגלה לבוש ועטוף לבנים, אבל לבישת ועטיפת שחורים הרי מסמלת את היפך הטוב [וכמו שאמרו (קידושין מ ע"א) הרואה שיצרו מתגבר עליו.. וילבש שחורים ויתכסה שחורים וכו'], ומה ההסבר בזה שהקב"ה נגלה כמלאך רע ח"ו, אבל לכאו' התירוץ בזה הוא פשוט, שנוסח הירושלמי אחר מהמובא בבבלי, דז"ל (יומא פ"ה ה"ב): "אמרו לו מאיכן אתה יודע אמר להן כל שנה שנה ושנה שהייתי נכנס לבית קודש הקדשים היה זקן אחד לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי, ובשנה הזו נכנס עמי ולא יצא עמי", ע"כ. הרי שכלל לא מוזכר שהזקן היה לבוש ועטוף שחורים. אך א"כ לפי נוסחת הבבלי, שבשנה האחרונה היה זקן לבוש ועטוף שחורים, הדרא קושיין לדוכתא, מי היה אותו זקן?

עיטוף שחורים היא גם סימן אבילות, ושכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי, השכינה היתה כביכול באבל וצער על העדרו של שמעון הצדיק מן עולם העשיה, שכידוע זהו הנחת רוח היותר גדול לקודשא בריך היא ושכינתיה, כשבשר ודם עושה רצונו ודו"ק.

אכן לא היה בזיכרוני שזהו גם אות אבל, ויש"כ.
אבל הדוגמא מהשכינה שאומרת קלני מראשי וכו', אינה מכריחה שיש צער ואבל אצל הקב"ה. ועוד מצאתי במחזור ויטרי (סי' צה), ובאו"ה לרש"י (סימן לג), שהביאו לשון חז"ל ממדרש: "אטו מי איכא צערא קמי קודשא בריך, הוא והא כתיב הוד והדר לפניו".
(יעו"ש שכתבו שלשון זה אינו מהמכילתא וגם אינו מלשון ההגש"פ, ומחמת כן נמנעו לאומרו. אבל עכ"פ משמע שזהו אמת, מדלא הקשו על תוכן הדברים).

לכאו' שכינה זה פעולת שכינתו של הקב''ה בתחתונים (דהיינו מידת מלכותו).

מ.ל. כתב:ועוד מצאתי במחזור ויטרי (סי' צה), ובאו"ה לרש"י (סימן לג), שהביאו לשון חז"ל ממדרש: "אטו מי איכא צערא קמי קודשא בריך, הוא והא כתיב הוד והדר לפניו".

לשון כעין זו איתא בריש חגיגה.