פורום אוצר החכמה

הגמ' מבאר את שיטת רבי יהודה שאין מחתכין נבילה שנתבלה בשבת ויו"ט לכלבים, אע"פ שבין השמשות כשהיתה הבהמה בחייה היתה ראויה למאכל אדם, אם נתנבלה בשבת אסורה לטלטל ולחתכה לפני הכלבים משום דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים, "דמאי דחזי ליה לאיניש לא שדי ליה לכלבים".

נתקשיתי בהבנת ההלכה שבדרך כלל מבינים שמוקצה אסורה בשבת ויו"ט באופן שביהשמ"ש איתקצאי מאותה הדבר, אבל הכא הרי הבשר היתה ראויה לאדם ולא בדיל מינה, משום שנתנבלה חל למפרע איסור מוקצה עלה? הרי לא איתקצאי מינה

וכן מה יהי' הדין לשיטת רבי יהודה, בשר שחוטה יהי' אסור לחתך לפני בהמה מטעמא "דמאי דחזי לאיניש לא שדי ליה לכלבים"?
ולכאורה דין זה תליא בפירוש דברי המשנה שם במס' שבת מחתכין את הדלועים לפני הבהמה ונבילה לפני הכלבים ר"י אומר אם לא היתה נבילה מער"ש אסורה לפי שאינו מן המוכן. ובתוי"ט שם הביא מדברי התוס' חולין שר"י אינו חולק על הדלועין עיי"ש אבל בתוס' רעק"א שם כתב שרש"י ורע"ב לא מפרשי כן וס"ל שר"י אוסר גם בדלועין כיון דבה"ש לא היה עומד לכלבים והוי כמו נתנבלה בשבת, וא"כ ה"ה בבשר שחוטה כיון דחזי לאדם אסור לכלבים ועי' ברש"ש שבת קנ"ו ע"ב שחולק על דברי רעק"א.

ונראה שמחלוקתם תלי בסברת האיסור אם משוינן להחפץ מוקצה לפעולה מסוימת שהוקצה ממנה בער"ש אע"פ שלא איתקצאי מאותו החפץ לפעולה אחרת, או שסברת רבי יהודה הוא דוקא בנבילה שנתבלה בשבת ולא אסיק אדעתיה שיארע וממילא הוי כמו דבר חדש לגמרי ועל הנבילה לא חשב.

ומדברי הגמ' "דמידי דחזי לאיניש לא שדי לה לכלבים" משמע כהסברא הראשונה וצ"ע.

כמדומני שעסקו גם מצד שבבין השמשות היתה חיה והיתה אסורה לאדם מדין אבר מן החי

בברכה המשולשת כתב:כמדומני שעסקו גם מצד שבבין השמשות היתה חיה והיתה אסורה לאדם מדין אבר מן החי

זה קושית התוס' ותירצו מה שתירצו

ייש"כ לכתר"ה שהזכרני את ששכחתי

יש לחלק בפשיטות בין בהמה שנתנבלה ועתה עומדת לכלבים ובין ליתן בשר שחוטה לכלבים.
דבהמה שנתנבלה בשבת מצד ההכנה שהיתה לה בע"ש היא מוקצה כעת ואף שעתה יש לה שימוש אחר שעומדת לכלבים הן שימוש זה לא היה מע"ש וזהו מוקצה, אבל בשר שחוטה גם כעת אינו מוקצה שאכתי עומד לאדם ורק על ידי שמעמידו עכשיו לכלבים מתבטל ממנו שם השימוש הראשון וא"כ ממ"נ שרי שמצד מה שהוכנה לו מע"ש עדיין עומד לזה ואיננו מוקצה ומצד מה שמכין עכשיו הרי זה מאכל בהמה ואינו מוקצה.
[נדמה לי שהסברא הזו לא שלי אך אינני נזכר מאיפה לקחתיה. אודה למי שישיב לי אבידתי]

אולי כוונתכם לדברי הריטב"א (החדשים) והרמב"ן בחידושיהם למס' שבת קנ"ו על המשנה, ותוכן דבריהם כפי הבנת קט שכלי הוא שיש ב' מיני הכנה למאכל בהמה וכלבים שלא יחול עליהם איסור מוקצה והם; א. מאכל שראוי רק לאכילת כלב בערב שבת הוי מוכן לכלבים כמו נבילה שנתנבלה בער"ש או בשר שהסריח כבר בער"ש ב. מאכל שראוי לאכילת אדם בער"ש הוי מוכן גם לכלבים אגב האדם

לפי"ז בבשר שנתנבלה ביו"ט או שהסריח בשבת ויו"ט אסורה משום מוקצה ליתנן לכלבים אליבא דרבי יהודה, אחרי שכל הכנתם ואי מוקצה שלהם היתה רק אגב מאכל האדם ולפי שאח"כ נאסרה או נפסלה מאכילת האדם ממילא נפקעה ההכנה גם לכלבים עכת"ד.

ולפי"ד צריכים לדחוק בדברי הגמ' דמאי דחזי לאיניש לא שדי לכלבים היינו שמידי דחזי לאיניש אינו מכין "לצורך הכלבים במיוחד" רק שניתרים אגב אכילת האדם, ושבטל המסובב בטל הסיבה.
וברור שהגרעק"א זצ"ל בתוספותיו להמשנה למד את דברי הגמרא בפשיטות וממילא ס"ל שלדברי ר"י אפי' דלועין או בשר שחוטה שראוין למאכל אדם מוקצין לתתן לפני הכלבים.

דברי הרמב"ן בפנים ( הלשון מגומגם במקצת ואקוה שהבנתי בטוב את דבריו הק' ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי)

לגבי הקושיא אליבא דרעק"א איך יכול להיות שאותו הדבר יהא מוקצה לכלבים ולא לאדם, למדנו היום כיוצא בזה בדף ח' ע"ב "אמר רבא אפר כירה דעתו לוודאי ואין דעתו לספק" ומוקצה לכסות בו דם כוי אע"פ שאינו מוקצה לכסות בו דם חיה ועוף.