פורום אוצר החכמה

בגמ' מסופר אודות אבדן תלמידו של רבינו הק' שבדבריו להגנת כבוד רבו נמצא שהיה פגיעה בכבודו של רבי ישמעאל בר' יוסי ונענש ע"ז.

וכתבו התוס' בד"ה אבדן. אבא יודן בירושלמי ואבדן לישנא קלילא. ובערוך ערך אבדן כתב פי' אבא ודן שמו ולישנא קלילא קרי ליה אבדן.

והנה ביפ"ע לא הערה מקור התוס' בתלמוד הירושלמי, ומצאתי בוויקפידי' שדברי התוס' ששמו היה אבא יודן הם ממדרש רבה וידוע שתוס' קראו לדברי המדרש בשם הירושלמי.

1. האם תוס' והערוך חולקין בשמו האמיתי אם היה אבא יודן או אבא דן?

2. האם אכן לא נמצא בירושלמי השם אבא יודן

3. בדר"כ ידוע שהירושלמי נכתב בלישנא קלילא (עי' ב"ק האי תנא ירושלמי ותנא לישנא קלילא חב במקום חייב, והוא דבר שנראה וניכר בהבטה כל דהו) ולמה דוקא בשמו של אבא יודן/אבא דן יוכתב שמו בבבלי בלישנא קלילא

4. האם זה דבר ידוע שהתוס' קראו למדרש רבה בשם ירושלמי?

מיללער כתב:2. האם אכן לא נמצא בירושלמי השם אבא יודן

לכאורה גרסו התוספות בירושלמי הוריות פ"ג ה"ד אבא יודן, כפי המובא בירושלמי הוריות הנדפס בבבלי, ובירושלמי דידן הגירסא אבא יהודה
מעשה בי ר' אליעזר ורבי יהושע ור' עקיבה שעלו לחולת אנטוכיא על עסק מגבת חכמים והוה תמן חד אבא יודן עביד מצוה בעין טובה פעם אחת ירד מנכסיו וראה רבותינו ונתייאש מהן עלה לו לביתו ופניו חולניות אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות אמר לה רבותינו כאן ואיני יודע מה אעשה אשתו שהיתה צדקת ממנו אמרה לו נשתיירה לך שדה אחת לך ומכור חצייה ותן להן הלך ועשה כן ובא אצל רבותינו ונתן להן ונתפללו עליו רבותינו אמרו לו אבא יודן הקב"ה ימלא חסרנותיך עם כשהלכו להם ירד לחרוש בתוך חצי שדהו עם כשהוא חורש בתוך חצי שדהו שקעה פרתו ונשברה ירד להעלותה והאיר הקב"ה עיניו ומצא סימא אמר לטובתי נשברה רגל פרתי.
וכן הוא במדרש רבה ויקרא - פרשה ה פסקה ד
מתן אדם ירחיב לו (משלי יח) מעשה בר' אליעזר ור' יהושע ורבי עקיבא שהלכו לחולות אנטוכיא לעסק מגבת צדקה לחכמים והוה תמן חד בר נש והוה שמיה אבא יודן והוה יהיב פרנסה בעין טובה פעם אחד ירד מנכסיו וראה רבותינו שם ונתכרכמו פניו הלך לו אצל אשתו אמרה לו אשתו מפני מה פניך חולניות אמר לה רבותי כאן ואיני יודע מה לעשות אשתו שהית' צדקת ממנו אמרה לו לא נשתייר לנו אלא שדה פלוני בלבד לך מכור חציה ותנה להן הלך ומכר חציה ונתנה להן נתפללו עליו ואמרו המקום ימלא חסרונך לאחר ימים הלך לחרוש בחצי שדהו עם כשהוא חורש נפתחה הארץ לפניו ונפלה פרתו שם ונשברה רגלה ירד להעלותה והאיר הקדוש ברוך הוא עינו ומצא שם סימא אמר לטובתי נשברה רגל פרתי בחזירת רבותינו לשם שאלו עליו ואמרו מה אבא יודן עביד אמר להון הוא אבא יודן דעבדי אבא יודן דעיזיין אבא יודן דגמלי אבא יודן דתורי מן יכול למחמי סבר אפויא דאבא יודן כיון ששמע יצא לקראתן אמרו ליה מה אבא יודן עביד אמר להן עשתה תפלתכם פירות ופרי פירות אמרו לו חייך אע"פ שנתנו אחרים יותר ממך לך כתבנו בראש נטלוהו והושיבוהו אצלן וקראו עליו זה הפסוק מתן אדם ירחיב לו.

מיללער כתב: 4. האם זה דבר ידוע שהתוס' קראו למדרש רבה בשם ירושלמי?

עי' בכל ספרי מהר"ץ חיות - אמרי בינה סי' ב

תודה רבה כבוד הרב

כבר העיר בהגהות הערוך, וכן מסתבר, שאבא ודן הוא ט"ס וצ"ל אבא יודן, וכן הוא להדיא בדפוסים הראשונים
ואודות מה שבירושלמי לא תני לשון קלילא, מצינו כן גם לרבי זירא שבירושלמי נקרא זעירא, אף שרוב האמוראים נקרא שמם בירושלמי יותר בלשון קלילא וקצר
שוב מצאתי שקושיא זו ממש הקשה בעל מלא הרועים זצ"ל בספרו בית ועד לחכמים מערכת א אות ע
ומה שתירץ בספר בית אהרן (מגיד) ערך אבדן אות ב בארוכה

שברי לוחות כתב:כבר העיר בהגהות הערוך, וכן מסתבר, שאבא ודן הוא ט"ס וצ"ל אבא יודן, וכן הוא להדיא בדפוסים הראשונים
ואודות מה שבירושלמי לא תני לשון קלילא, מצינו כן גם לרבי זירא שבירושלמי נקרא זעירא, אף שרוב האמוראים נקרא שמם בירושלמי יותר בלשון קלילא וקצר
שוב מצאתי שקושיא זו ממש הקשה בעל מלא הרועים זצ"ל בספרו בית ועד לחכמים מערכת א אות ע
ומה שתירץ בספר בית אהרן (מגיד) ערך אבדן אות ב בארוכה

את הבית ועד לחכמים יש בה"ב ומצאתי את מה שציין מעלתו, מבית אהרן - מגיד חסר חלק א', אולי יוכל מישהו להעתיק את ערך אבדן משם?

שברי לוחות כתב:

בית אהרן.PDF

תודה רבה, והכל על מקומו מבואר כפתור ופרח הפלא ופלא

מיללער כתב:[...]בדר"כ ידוע שהירושלמי נכתב בלישנא קלילא (עי' ב"ק האי תנא ירושלמי ותנא לישנא קלילא חב במקום חייב, והוא דבר שנראה וניכר בהבטה כל דהו) ולמה דוקא בשמו של אבא יודן/אבא דן יוכתב שמו בבבלי בלישנא קלילא

אין קשר בין מאמר הגמרא בב"ק ללשון התלמוד ה"ירושלמי". הגמרא שם מדברת בתנא ירושלמאה (=בן ירושלים), ששפתו העברית היתה 'קלילא' וע"כ שנה 'חב' במקום 'חייב'.
ואילו לענין תלמוד ארץ ישראל, לשונו הארמית מאופיינת בקיצור והשמטת הברות גרוניות (בעיקר א' וה'). "ירושלמי" הוא תואר מאוחר שהונהג לכל דבר שמקורו בא"י (תלמוד א"י, תרגומי א"י, מדרשי א"י).

אריסמנדי כתב:

מיללער כתב:[...]בדר"כ ידוע שהירושלמי נכתב בלישנא קלילא (עי' ב"ק האי תנא ירושלמי ותנא לישנא קלילא חב במקום חייב, והוא דבר שנראה וניכר בהבטה כל דהו) ולמה דוקא בשמו של אבא יודן/אבא דן יוכתב שמו בבבלי בלישנא קלילא.

אין קשר בין מאמר הגמרא בב"ק ללשון התלמוד ה"ירושלמי". הגמרא שם מדברת בתנא ירושלמאה (=בן ירושלים), ששפתו העברית היתה 'קלילא' וע"כ שנה 'חב' במקום 'חייב'.
ואילו לענין תלמוד ארץ ישראל, לשונו הארמית מאופיינת בקיצור והשמטת הברות גרוניות (בעיקר א' וה'). "ירושלמי" הוא תואר מאוחר שהונהג לכל דבר שמקורו בא"י (תלמוד א"י, תרגומי א"י, מדרשי א"י).

האם כנים דברי אריסמנדי? מדוע אי אפשר לומר שחכמי ארץ ישראל (ירושלים, טבריה וכו') היה רגילים להשתמש בלשון קצרה והשמיטו אותיות בראשי המלים או באמצעותן בין בדברם עברית ובין בארמית, דוגמת 'חב' (חייב), 'לעזר' (לעזר)? ורואים אנו שלא כל פעם השמיטו דווקא "הברות גרוניות (בעיקר א' וה')", אלא השמיטו גם אותיות והברות אחרות לגמרי, ואמרו 'חוניא' (במקום נחוניא), 'ליאני' (במקום לוליאנוס) ודומיהם.

קאצ'קלה כתב: מדוע אי אפשר לומר שחכמי ארץ ישראל (ירושלים, טבריה וכו') היה רגילים להשתמש בלשון קצרה והשמיטו אותיות בראשי המלים או באמצעותן בין בדברם עברית ובין בארמית, דוגמת 'חב' (חייב), 'לעזר' (לעזר)? ורואים אנו שלא כל פעם השמיטו דווקא "הברות גרוניות (בעיקר א' וה')", אלא השמיטו גם אותיות והברות אחרות לגמרי, ואמרו 'חוניא' (במקום נחוניא), 'ליאני' (במקום לוליאנוס) ודומיהם.

הערתי נסבה רק על הקישור שרגילים לעשות בין מאמר רב יהודה בב"ק (ו:) אודות "תנא ירושלמי" (כגירסת רוב הדפוסים) ובין התלמוד הירושלמי, כאילו היינו הך. כי בפשטות כשרב יהודה אומר "תנא ירושלמאה" (כך בכתבי יד ובדפוס שונצינו) כוונתו לאיש ירושלים ממש, ולא לכל א"י כשימוש המאוחר בכינוי 'ירושלמי' (ולא מצאתי שימוש זה בבבל אף לא בזמן הגאונים), שהרי כל או רוב חכמי המשנה היו בני א"י, ורב יהודה אומר שהתנא של ריש ב"ק מיוחד בלשונו כיון שהוא ירושלמאה. א"כ מדובר כאן על ייחוד לשונם של בני ירושלים לעומת שאר בני א"י.

דברים של טעם.
לדבריך אולי לא נכון לקרוא למבטא של בני ארץ ישראל (שבתלמוד ירושלמי) "לישנא קלילא", כי אם למבטא של בני ירושלים יש לקרוא כך.

אריסמנדי כתב:הערתי נסבה רק על הקישור שרגילים לעשות בין מאמר רב יהודה בב"ק (ו:) אודות "תנא ירושלמי" (כגירסת רוב הדפוסים) ובין התלמוד הירושלמי, כאילו היינו הך. כי בפשטות כשרב יהודה אומר "תנא ירושלמאה" (כך בכתבי יד ובדפוס שונצינו) כוונתו לאיש ירושלים ממש, ולא לכל א"י כשימוש המאוחר בכינוי 'ירושלמי' (ולא מצאתי שימוש זה בבבל אף לא בזמן הגאונים), שהרי כל או רוב חכמי המשנה היו בני א"י, ורב יהודה אומר שהתנא של ריש ב"ק מיוחד בלשונו כיון שהוא ירושלמאה. א"כ מדובר כאן על ייחוד לשונם של בני ירושלים לעומת שאר בני א"י.

במסכת גיטין סה ע"ב:

אמר רבא: רבי נתן דבבלאה הוא, דייק בין 'פיטרוה' ל'פטרוה'; תנא דידן דבר ארץ ישראל הוא, לא דייק.

האם יש לזה שייכות ללישנא קלילא של הירושלמיים, או ללשון קצרה של בני ארץ ישראל?

קאצ'קלה כתב:במסכת גיטין סה ע"ב:

אמר רבא: רבי נתן דבבלאה הוא, דייק בין 'פיטרוה' ל'פטרוה'; תנא דידן דבר ארץ ישראל הוא, לא דייק.

האם יש לזה שייכות ללישנא קלילא של הירושלמיים, או ללשון קצרה של בני ארץ ישראל?

לכאורה לא לזה ולא לזה (ולא ידוע שבני א"י כולה דיברו "לשון קצרה", וראה בהמשך), אלא לשפה המדוברת בבבל ובא"י או לדקדוק הבניינים והדיגוש והריפוי (עי' פירושי הראשונים). גם לפי מי שפירש שבא"י לא דקדקו בארמית כיון שלא היו רגילים בה, אבל בלשון עברי דקדקו (לכל הפחות בני ארץ יהודה, ואכן על בני גליל ידוע שלא היו מדקדקים בלשונם. עי' ערובין נג ב). וראה הפירוש בגליון כ"י וטיקן 130 (צד 43r) לגיטין שם.