פורום אוצר החכמה

המתני' תחלת פרק ב"ש מבארת כל דיני מיאון אבל אין המשנה מפרשת אם יש דין מיוחד או נוסחא מיוחדת למיאו.
והרמב"ם בהל' גירושין פי"א ה"ח כ' כיצד ממאנת, אומרת בפני שנים "אין רצוני בפלוני בעלי" או "אין רצוני בקידושין שקדשוני אמי או אחי" וכיוצא בדברים אלו. ומשמע מדבריו שבכל מה שתאמר ומשמע מינה שאין רצונה להישאר תחת בעלה סגי.

והנה בגמ' קז: על דברי ב"ש במתני' אלא ממאנת וממתנת עד שתגדיל ותמאן ותנשא, פרכי' והא מיאנה חדא זימנא ומתרץ שמואל 'עד שתגדיל ותאמר רוצה אני במיאונים הראשונים'. וקשה לי מה בין זה למיאון עוה"פ, הרי היא מגלה את דעתה שאינה רוצה בו, הרי אין כאן דין נוסח שבפעם השניה פטורה מזה?

מיללער כתב:המתני' תחלת פרק ב"ש מבארת כל דיני מיאון אבל אין המשנה מפרשת אם יש דין מיוחד או נוסחא מיוחדת למיאו.
?

יבמות קז: אמר רב יהודה, ואמרי לה במתניתא תנא: בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה, כיון דחזו דנפיש דיבורא, אמרי: אתי לאיחלופי בגיטא, תקינו הכי: ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא. תנו רבנן: אי זהו מיאון? אמרה אי אפשי בפלוני בעלי, אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי וכו'. עיי"ש.

שברי לוחות כתב:

מיללער כתב:המתני' תחלת פרק ב"ש מבארת כל דיני מיאון אבל אין המשנה מפרשת אם יש דין מיוחד או נוסחא מיוחדת למיאו.
?

יבמות קז: אמר רב יהודה, ואמרי לה במתניתא תנא: בראשונה היו כותבין גט מיאון לא רעינא ביה ולא צבינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה, כיון דחזו דנפיש דיבורא, אמרי: אתי לאיחלופי בגיטא, תקינו הכי: ביום פלוני מיאנה פלונית בת פלוני באנפנא. תנו רבנן: אי זהו מיאון? אמרה אי אפשי בפלוני בעלי, אי אפשי בקידושין שקידשוני אמי ואחי וכו'. עיי"ש.

תודה, והיא מקורו של הרמב"ם הנ"ל, ועדיין קשה הקושיא שהקשיתי על דברי שמואל

אולי כוונת שמואל שעצם איזכור המיאונים הראשונים אינו בגדר מיאון בפ"ע כי מיאון צריך שייאמר בו תוכן שאינה רוצה בו ולא תוכן של אישרור משהו שכבר היה

בברכה המשולשת כתב:אולי כוונת שמואל שעצם איזכור המיאונים הראשונים אינו בגדר מיאון בפ"ע כי מיאון צריך שייאמר בו תוכן שאינה רוצה בו ולא תוכן של אישרור משהו שכבר היה

מסכים, אבל מה המקור לזה? האם יש דין של דיבור פה, ומה עם גילוי דעת או מחאה ביד שמראה שהיא ממאנת בו, למה לא יהי' סגי?

מיללער כתב:

בברכה המשולשת כתב:אולי כוונת שמואל שעצם איזכור המיאונים הראשונים אינו בגדר מיאון בפ"ע כי מיאון צריך שייאמר בו תוכן שאינה רוצה בו ולא תוכן של אישרור משהו שכבר היה

מסכים, אבל מה המקור לזה? האם יש דין של דיבור פה, ומה עם גילוי דעת או מחאה ביד שמראה שהיא ממאנת בו, למה לא יהי' סגי?

אולי (ובאמת אין לי מקור) שחז"ל תיקנו בזה כעין דאורייתא ולא רצו שיהיה כעין דאורייתא של גט (כי אתי לאיחלופי) ועשו כעין האמירה בחליצה?

בגלוי דעת סגי כמפורש בשו"ע קנה,ג.