פורום אוצר החכמה

בגמ' אמרינן שלגבי גלות פטור ההורג בשוגג אם שחט בו שנים או רוב שנים משום שחיישינן שמא הרוח בלבלתו או הנהרג קירב את מיתת עצמו ע"י פרכוס.

וכתבו התוס' ז"ל בד"ה חיישינן, שזה דוקא בשוגג ולגבי גלות אבל במזיד לעולם חייב.

לכאורה במזיד יש פטור של 'ואיש כי יכה כל נפש אדם' לרבנן בסנהדרין עח. ומנא להו להתוס' דלא פטרינן שם מטעם זה, שהרי כיון שהנהרג קירב מיתת עצמו הלה ההורג לא הרג כל הנפש?

הפירכוס ובלבול הרוח הם המשך מתבקש למכה הראשונה, ואינם נתונים לשליטה מצד הנהרג או אדם אחר, ומה"ט אי"ז מגרע את "כל נפש".
אגב, בתורא"ש שם שהוסיף חילוק בין שוגג למזיד לגבי מצמצם, ועי"ש בטעם הדבר.

עושה חדשות כתב:הפירכוס ובלבול הרוח הם המשך מתבקש למכה הראשונה, ואינם נתונים לשליטה מצד הנהרג או אדם אחר, ומה"ט אי"ז מגרע את "כל נפש".

תודה, ולפי"ז אם ראובן שחט אחד במזיד בביתא דשישא, ושמעון פתח החלון והרוח בלבלתו וקירב את מיתתו, חייב ראובן ולא מיפטר משום 'כל נפש' רק במקום ששמעון עשה מעשה הריגה לעצמו ולא שניצל את מעשה ראובן וקירב את מיתתו, נכון?

מעניין שהרמב"ם מביא דין זה להלכה ולמעשה בהל'רוצח פ"ה ה"ב לגבי כל מיני רציחות, והראב"ד חולק עליו שזה דוקא בשחיטה וכדמשמע בגמ', וראיית הראב"ד הוא מהגמ' בסנהדרין שבי"ד חובשין את הרוצח עד שימות הנרצח, ולא פטרינן ליה משום שהוא קירב את מיתתו.

והנה זה גופא הוא ראיית התוס' לחלק בין הורג למזיד להורג בשוגג. וכתב המנחת חינוך במצוה ת"י שלפי"ז לדברי הראב"ד לא יהי' נפק"מ בין מזיד לשוגג ברציחה ע"י שחיטה.

אבל לכאורה לפי הסברא מאיזה דין יפטר במזיד אם אין לזה שייכות להדין של 'כל נפש'.