פורום אוצר החכמה

בספרי הכללים כתבו שבמקום שכתב רש"י לקמיה הכוונה בסמוך וכשכתב לקמן הפירוש הוא מופלג... אולם בדרך כלל לא מצאתי כן וצ"ע

בפעמים רבות מדובר על שיבוש. א' המעתיקים קיצר לוכתב לק' או לקמ', והבאים אחריו פענחו כרצונם. וכשמשוים לכת"י אחרים שנכתבה בהם המלה בצורה מלאה רואים שהכלל הנ"ל נכון.

מה שנכון נכון כתב:בפעמים רבות מדובר על שיבוש.

וכן כתב בעל הכלל בעצמו:

ב"ב דף קעב: רד"ה אמר רב הונא - דא"כ הול"ל כדלקמן ממך כו'
ועיין הגהות הב"ח שהגיה כדלקמיה.
וצ"ע כוונתו בזה.

viewtopic.php?t=32051#p342269

בפשוטו, 'לקמיה' = לפניו, זה בהמשך לענין המדובר (כאשר הענין הוא צד שני).
לקמן = לפנינו, זה בהמשך דברינו.

קו ירוק כתב:בפשוטו, 'לקמיה' = לפניו, זה בהמשך לענין המדובר (כאשר הענין הוא צד שני).
לקמן = לפנינו, זה בהמשך דברינו.

זבחים כד: רש״י ד״ה נדרש - ולא אולקח דכתיב לקמיה כו׳
והכוונה לעיל
ועיין viewtopic.php?t=24518#p253328

זבחים מה.
רד״ה ת״ר כו׳ מפרשה לקמיה.

האם מצינו לשון זה בעוד מקומות?

מנחות מז.

רש״י ד״ה אין מקדשין - טעמא מפרש ״לקמן״

ועיין שיטה מקובצת שהגיה ״לקמיה״

ועיין שם בד״ה קדוש ובד״ה ואינו גמור

ברגיל משתמש רש"י בביטוי 'לקמן': 'מפרש לקמן', 'לקמן מפרש', 'אמרינן לקמן', 'לקמן פריך' וכיו"ב.
אך יש ורש"י נוקט את הביטוי 'לקמיה': 'מפרש לקמיה', 'לקמיה מפרש', 'אמרינן לקמיה', 'לקמיה פריך' וכיו"ב.
והאיש משתאה לה:
א. האם יש בדבר שיטה כלשהי?
ב. מה פשרו של התואר 'לפניו' בצירופים האמורים?

מה שנכון נכון כתב:1. בפעמים רבות מדובר על שיבוש.
2. כשמשוים לכת"י אחרים שנכתבה בהם המלה בצורה מלאה רואים שהכלל הנ"ל נכון.

1. לטעמך יש לשבש את הנוסח במקומות אין ספורות למו. הנה לדוגמה מפרק קמא דשבת:
א. בדף ב ע"א במשנה ד"ה שהן ארבע: 'ולקמן מפרש להו ואזיל', והוא במשנה שלפנינו.
ובדף ו סוף ע"א ד"ה משמשת: 'ולקמיה מפרש לה בשילהי כולהי שמעתתא', והוא בדף ט ע"א.
ב. בדף יג ע"ב ד"ה האוכל: 'הן גזרו באותו היום כדמפרש טעמא לקמן בכולהו', והוא על אתר.
ובדף טז ע"א ד"ה חזרו לטומאתן ישנה: 'לקמיה מפרש טעמא', והוא להלאה בשמעתא שלאחר זו.

2. קשה להאמין.

קו ירוק כתב:בפשוטו, 'לקמיה' = לפניו, זה בהמשך לענין המדובר (כאשר הענין הוא צד שני).
לקמן = לפנינו, זה בהמשך דברינו.

הביננו נא לדעת דבריך.

1. אכן
2. א"צ להאמין אפשר לראות

י. אברהם כתב:אפשר לראות.

כך עונים את המעיקות?!

רבים הם וא"א לפורטם
במס' אחרת יותר קל להביא כת"י

פשוטם של מילים בארמית.

גיטין ב:

רש״י ד״ה לפי שאין בקיאין לשמה - אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשם האשה וקרא כתיב וכתב לה ספר כריתות (דברים כד) לה דהיינו לשמה הילכך אומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם וממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה והוא אומר אין ולקמיה מפרש מאי טעמא לא אצרכוהו נמי למימר לשמה:

לפי שאין עדים מצויין לקיימו - אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים והאמינוהו לשליח ולקמן פריך בין לרבא בין לרבה ליבעי תרי:

לפי כלל הנ״ל צ״ל ״ולקמן״ מפרש, ״ולקמיה״ פריך.

לפי פירש"י ז"ל הנ"ל בגיטין, שמא הכלל אחר (ועדיין לא עיינתי במקומות אחרים, כדי לצדק את הדברים).

היכא דמפרש רש"י את הגמרא, והקושיא על הפירוש היא מיניה וביה, כגון הא דמפרש שאין בקיאים לשמה, ואכתי יש להקשות מיניה וביה, דא"כ יאמר בפ"נ ובפ"נ לשמה, נקט רש"י לשון לקמיה, היינו דאכתי לא שבנו מדברי הגמרא, והתם קאי.

אבל היכא דליכא להקשות מיניה וביה, אלא יש לפרש בניחותא, ואז להקשות דבר חדש, כגון הא דפירש משום דאין עדים מצויים לקיימו, דליכא קושיא מיניה וביה, אלא יש להקשות על כללות הסוגיא, דא"כ גם לרבה וגם לרבא ליבעי תרי, א"כ, לבתר דסיים לפרש את דברי הגמרא לגמרי, הדר נקט לשון לקמן, דכבר שבנו מלפרש את דברי הגמרא, והשתא מקשינן לתרוויהו

יישר כח! גם אני חשבתי כעי״ז, לקמן (רחוק) ולקמיה (קרוב) לאו דוקא ריחוק וקירוב מקום אלא ריחוק וקירוב להסוגיא וכמוש״כ.