בב"ק י"ט ע"ב למטה, דבהמה בפתורא - היינו כאשר הלחם נמצא על השולחן, אין זה אורחיה, אף דלחם לבדו הוה אורחיה.
ומיד בהמשך [דף כ' ע"א] מצינו: "ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא סריך סליק אכלה לליפתא ותבריה לדנא חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם, מאי טעמא כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק".
ולכאורה למה לא נאמר גם לגבי לחם שעל השולחן, דכיון דאורחיה דבהמה לאכול לחם, אזי גם אורחיה כשאוכלו מן השולחן?