פלתי כתב:אני באמת לא מצליח להבין מה קשה לך. האם ראית את התוס' בריש דף ל"ד?
אולי תנסה מכיוון אחר להסביר.
עכשיו ראיתי את הגמ׳ והתוס׳ והרש"י (עברו כמה שנים מאז שלמדתי את הגמרא הזאת בפעם הקודמת, אבל רמב"ם אני לומד בסדר הלימוד היומי, ולכן הוא מונח בזכרוני יותר טוב...).
מתברר שחשבתי על קושיית התוס׳ ותירצתי אותה (לעיל, במרומז) באופן אחר, ולכן הוקשה לי, כדלקמן:
תוס׳ הקשו, שאילו היה השור גבוי לבעל החוב - הרי שהוא מחויב בשמירתו, ולכן גובים ממנו, אבל כאן - שמירתו על בעליו הראשונים, ולכן אין הלימוד מובן.
והם תירצו שהסברא הנ"ל (שאפילו היה של בע"ח מתחילה) היא בעיקר
ראיה להראות שהשעבוד לניזק הוא חזק יותר מהשעבוד לבע"ח.
והנה לתירוצם - שייך לדון כנ"ל.
אבל לפני שראיתי את התוס׳ - היה נראה לי לתרץ באופן אחר:
נניח שהשור שייך לבעל החוב, אבל בפועל הוא נמצא ברשותו של הלווה, אז דינם כדיני השומרים.
והנה שור תם שהיה מסור לשומר והזיק - כמדומני שהניזק גובה מגופו, והשומר חייב לשלם דמיו לבעלים.
ולכן גם הדין כאן צ"ל שהניזק גובה מגופו, והלווה (שהוא לא פחות משואל) ישלם לבעל החוב (שהוא לא יותר מבעלים).
ולפי סברא זו - מובן שהדין של הברייתא והגמרא (שהבאתי לעיל בשם הרמב"ם) תקף תמיד, ואפילו באפותיקי וכו׳.
ועכשיו צריך להבין למה תוס׳ תירצו כך ולא כסברתי, שהיתה נראית לי סברא פשוטה ביותר...