פורום אוצר החכמה

בחולין דף ט. נחלקו בשחט ולא בדק סימנים אם רק אסורה באכילה או גם מטמאת בטומאת נבלה, וטעם המחלוקת מבואר בגמ' שנחלקו אם בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרי' גם לעניין טומאה. (והמחלוקת היא אם נחשב הוצאה מחזקה לטמא או הוצאה מחזקה שלא לטמא כמבואר ברשב"א).

וצ"ב כיוון דהוי ספק אם מטמאה כנבלה, למה לא יהיה נידון בכללים של ספק טומאה ברה"י טמא גם נגד חזקה, וברה"ר טהור ואי"צ לחזקה.

אין בו דעת לישאל

זה לא דומה לספק מגע, זה דומה לספק ראייה של נדה.
וע"ע כאן.

נחלקו בזה הפוסקים עי' ש"ש ש"ד פ"ד (ובהערה אצל ג'ימי הביא את כל הרייד בזה עיי"ש). ואם זה היה גמ' מפורשת היה לכאו' לראשונים שדיברו על נדה להביא אותה.

בתבונה, לכאו' זה ספק שהתעורר לשוחט ונחשב יש בו דעת להישאל.
וגם אם לא עדיין הקושיא עומדת, כי אי"צ לחזקת טהרה כדי לטהר וסגי באין בו דעת להישאל.

1. לעצם השאלה לכאורה עושה חדשות צודק ועוד יעויין בשערי יושר שער א - שער הספיקות פרק יד
2. אפשר שבעינן דעת נוגע או מגיע (טמא או מביא הטומאה שיש בו דעת) אבל כשהאדםשאינו המטמא אלא גורם להיווצרות נבלה מציאות חדשה של טומאה בדבר אחר שמא לא חשיב דעת נוגע
3.נגד חזקה לא מועיל אין בו דעת לישאל

1. לזה ציינתי לדברי הש"ש, שאין הדברים מוסכמים, ועיי"ש בהערה של הרב דז'ימיטרובסקי שהביא את כל הרייד בעניין.
3. ל"מ נגד חזקה אבל ל"צ חזקה כדי לטהר, והרשב"א כת' שהטעם לטהר הוא משום חזקת טהרה.

לפי הראשונים שגם בספק עצמי כזה יש דין של ספק טומאה ברה"י טמא נוכל לומר שזה כספק טומאה שאין בו דעת לישאל,
והסיבה בחולין דף ט שטמא הוא משם שיש חזקה לטמאות
הרשב"א שכתב שמטהרים רק משום שיש חזקה לטהר יכול לסבור שבספק עצמי כזה שונה מסוטה ואין בו דין של ספק טומאה ברה"ר וברה"י,
ועוד שבספק עצמי כמו שאין הולכים בספק טומאה בתר רשויות כך אין את הדין של דעת לישאל