בלומדי מכות ה' ב' הגעתי לסיפור שאינו מובן, ואציג את הסיפור ומה שאיני מבין.
'תניא, אמר רבי יהודה בן טבאי, אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין העדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנדון. אמר לו שמעון בן שטח, אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים, אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם ואין לוקין עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו ר' יהודה בן טבאי שאינו מורה הוראה אלא לפני שמעון בן שטח, וכל ימיו של ר' יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו העד, והיה קולו נשמע. וכסבורין העם לומר קולו של הרוג. אמר, קולי שלי הוא, תדעו למחר הוא מת אין קולו נשמע. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי, דלמא בדינא קם בהדיה אי נמי פיוסי פייסיה'.
למה היו סבורין העם לומר דבר כל כך מוזר שהמת בוכה, כשיש הסבר כל כך פשוט שר' יהודה בן טבאי בעצמו בוכה?
למה היה צריך ר' יהודה בן טבאי להוכיח שזה קולו שלו ולא קולו של מת, מהא שאין הקול נשמע אחרי שר' יהודה נפטר, הרי היה יכול להביא הוכחה פשוטה בהרבה, שהמת אינו בוכה כשר' יהודה בן טבאי נמצא בבית. א"נ היה יכול להגיד לאנשים לבוא לקבר ולראות שהוא הוא הבוכה ולא המת.