בהתחלה מובאים דברי עולא על המשנה בעמוד הקודם:
"מחלוקת בשברכותיהן שוות... אבל בשאין ברכותיהן שוות - דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה".
הגמ' מקשה על הסיפא של דברי עולא:
"מיתיבי, היו לפניו צנון וזית - מברך על הצנון ופוטר את הזית!"
כלומר, שיטת המקשן היא שגם בשאין ברכותיהם שוות, בירך על מין אחד - נפטר המין האחר בברכתו.
כעת, בהמשך העמוד, מביאה הגמ' שבעניין זה של עולא והעמדתו למשנה נחלקו האמוראים. אלא שכעת היא מקשה על הדעה החולקת על עולא:
"אלא למ"ד בשאין ברכותיהן שוות פליגי [היינו הדעה הזהה לדעת המקשן על עולא קודם] - במאי פליגי?"
ומפרש שם רש"י:
"הא ודאי לא מפטרי בחדא ברכה".
לכן מתרצת הגמ':
"אמר רבי ירמיה: להקדים".
מה קורה כאן? מה השתנה בין תחילת העמוד לסופו? המקשן מובא בתחילת העמוד כאפשרות סבירה לחלוטין, והוא זה שמקשה את הקושיה - וכעת בסוף העמוד אנו מגלים שאי אפשר כלל להעמיד את דבריו כך, אלא צריכים להעמיד שמדובר דווקא בלהקדים.
מה פספסתי?