פורום אוצר החכמה

דוא"ל נכנס: סימא את עין עבדו או הפיל שינו בשבת יוצא לחירות או דקבלב"מ?

למה לא קלב"מ?!

אבןטובה כתב:דוא"ל נכנס: סימא את עין עבדו או הפיל שינו בשבת יוצא לחירות או דקבלב"מ?

יש לדון מדין מקלקל בחבורה דפטור, אם מיקרי חייבי מיתות שוגגין.

גם הרי יציאה לחירות הוא קנס, ותלוי במחלוקת אי בקנסא אמרי' קלבד"מ.

מיללער כתב:

אבןטובה כתב:דוא"ל נכנס: סימא את עין עבדו או הפיל שינו בשבת יוצא לחירות או דקבלב"מ?

יש לדון מדין מקלקל בחבורה דפטור, אם מיקרי חייבי מיתות שוגגין.

גם הרי יציאה לחירות הוא קנס, ותלוי במחלוקת אי בקנסא אמרי' קלבד"מ.

מצד מקלקל בחבורה - דינו כחובל בחבירו לכל דבר.
מצד קנס - סוגיא ערוכה היא בכתובות פרק אלו נערות, שאומרים קלב"מ בקנס.

היא כפרה כמ"ש המהרש"א ח"א ברכות ה: ד"ה אלא

עזריאל ברגר כתב:

מיללער כתב:

אבןטובה כתב:דוא"ל נכנס: סימא את עין עבדו או הפיל שינו בשבת יוצא לחירות או דקבלב"מ?

יש לדון מדין מקלקל בחבורה דפטור, אם מיקרי חייבי מיתות שוגגין.

גם הרי יציאה לחירות הוא קנס, ותלוי במחלוקת אי בקנסא אמרי' קלבד"מ.

מצד מקלקל בחבורה - דינו כחובל בחבירו לכל דבר.
מצד קנס - סוגיא ערוכה היא בכתובות פרק אלו נערות, שאומרים קלב"מ בקנס.

וחובל בחבירו במזיד בשבת חייב מיתה? ומה עם חיוב תשלומין?

והן הן הדברים

ולכאורה יש להביא ראיה מקרע שיראין של חבירו, דשם גם מקלקל הוא ואמרי' דפטור מתשלומין מטעם קלבד"מ

אבןטובה כתב:היא כפרה כמ"ש המהרש"א ח"א ברכות ה: ד"ה אלא

לא הבנתי דבריך כלל, גם אחרי עיון במהרש"א לא ראיתי שום קשר לעניננו.

מיללער כתב:

עזריאל ברגר כתב:מצד מקלקל בחבורה - דינו כחובל בחבירו לכל דבר.
מצד קנס - סוגיא ערוכה היא בכתובות פרק אלו נערות, שאומרים קלב"מ בקנס.

וחובל בחבירו במזיד בשבת חייב מיתה? ומה עם חיוב תשלומין?

והן הן הדברים

ולכאורה יש להביא ראיה מקרע שיראין של חבירו, דשם גם מקלקל הוא ואמרי' דפטור מתשלומין מטעם קלבד"מ

חובל בחבירו בשבת - משנה מפורשת בב"ק, וגמ' בשבת בסוגיית מקלקל בחבורה, עיי"ש בבקשה.
קרע שיראין בשבת - מי אמר שקלב"מ אם לא נעשתה מלאכה אחרת כמו טלטול ד אמות?

המהרש"א כותב שהוא כדי למרק עוון כנען
ובדבר שהוא לכפרה ל"א קלב"מ

דוא"ל נכנס: עבד שהתחיל במריבה עם אדונו ועי"ז הפיל אדונו את שינו או סימא את עינו אם יוצא לחירות?

בכפרה לא אמרי' מודה בקנס פטור, וע"כ אינו כפרה.
ובמכות ב: אמרי' דליכא זממה בעדות כופר משום דכופרא כפרה והאי לאו בני כפרה נינהו, ועידי זממה בעבד משלמים כמבואר ב"ק ע"ג:.

עי' קידושין דף כ"ד עמוד ב' תוס' ד"ה מיבעי ליה.
ונראה שיוצא לחירות.

אבןטובה כתב:המהרש"א כותב שהוא כדי למרק עוון כנען
ובדבר שהוא לכפרה ל"א קלב"מ

לפענ"ד ערבבת בין כפרה של העבד לבין כפרה של האדון, ואין לזה שום שייכות לכאן, וכפי שהביא הרב "ישנו" שתי ראיות לכך.

ודאי שיוצא לחירות, כ"ש מעבד שהיה רבו רופא וכו' (ראה רמב"ם הלכות עבדים).

כ"ה בתוס' כתובות ל: ד"ה זר דבכפרה ל"ש קלב"מ
וד' המהרש"א הוא לקוח מרבינו בחיי פ' משפטים שכ' דיציאת עבד לחירות ע"י שן ועין הוא משום עון חם שראה בעינו ערות אביו והלך וסיפר בפיו ע"כ נשתעבדו בניו בשן ועין וכיון שלקו החוטאים בשן ועין נפטר השיעבוד

הח"ס בתורת משה פ' משפטים כ' ספק זה אי עבד שהתחיל במריבה יוצא לחירות בשם הריב"ש.
ולא מצאתי זאת בריב"ש....

והח"ס הביא ראי' מברכות ה. דיסורין ממרקין מק"ו משן ועין
ואי בשן ועין לא יוצא לחירות כשהתחיל במריבה ה"נ כשהתחיל האיש בחטא ועון האיך אפ"ל דיסורין הוי כמו שן ועין דיוצא לחירות אע"כ דגם זה יוצא לחירות

ובתהלים ארץ החיים לנכד הסמ"ע ז"ל בפירוש ארץ ישראל קפיטל צד פסוק י כ' ראי' זו בשם רב האי גאון!!!
ואדמו"ר זצ"ל בצפנת פענח [הקטן] סי' עב כ' ג"כ ראי' זו מברכות

ובמנחת סולת מצוה נ כ' ג"כ ראי' זו מברכות בשם ס' שיחת חולין הישן.
והוכיח מזה דלא חשיב הפלת שן ועין של עבד לרשעה דהא גם בכי האי גוונא דהוי הדין לחבלו יוצא לחירות וא"כ לא שייך בזה משום כדי רשעתו דל"ה משום רשעות רק גזירת הכתוב וא"כ ה"ה אם הפיל שינו בשבת יוצא לחירות ולא אמרי' בזה קלב"מ.
אבל המקנה בקדושין טז. רד"ה לא תצא וכה. תוד"ה המנונא כ' דלא יוצא לחירות משום קלב"מ
וכן נראה דאם התחיל במריבה אינו יוצא לחירות מרש"י גיטין כא: ד"ה לא דמשום דאסור לחבול בו יוצא לחירות. משמע דאם מותר לחבול בו אינו יוצא לחירות

צ"ע בכמה מהראיות הנ"ל:
א. מהא דאדון המודה בהפלת שן ועין - פטור. משמע דקנס הוי ודיינינן ככל דיני קנסות.
ב. מעבד שהיה רבו רופא וכו' - משמע שאפילו הפיל שינו וסימא עינו בהיתר גמור יוצא לחרות.
ובאמת צריך ליישב שני דינים הללו זה עם זה (ואין לומר תברא מי ששנה זו וכו', כי הרמב"ם פסק את שניהם).

בקידושין כד: ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור (משום שלא נתכוין לשחתה, ולא נתכוין לעין כלל).

נסתפקתי בלימודי אם השאלה כאן הוא על יציאת העובר לחירות או על יציאת אמו השפחה מטעם עובר ירך אמו. מפשטות לשון הרמב"ם נראה דהשאלה כאן הוא על העובר שכתב (עבדים ה, יב) הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין העובר שבמעיה, לא יצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו. עכ"ל. והנק"מ כמובן יהי' באופן שאכן נתכוין לסמות עין העובר מי יצא לחירות.

ומצאתי באור שמח (שם) שמביא מירושלמי בבא קמא שעוברין אינם יוצאין בשן ועין דאמן, ותמה באו"ש למה השמיט הרמב"ם דין זה והאריך בנפלאות.להביא ראי' שהרמב"ם ס"ל שהבבלי חולק בזה וסובר שעוברין כן יוצאין בשן ועין דאמן מדין עובר ירך אמן עיי"ש.

האם זה סובב על ב' הכיוונים? והאם יש להביא ראיה מהרמב"ם שהדיון כאן דוקא על העובר, ודלא כהאו"ש?