פורום אוצר החכמה

בסוגיא שם מנסה התלמוד להציע מקור לדין 'טומאה בלועה' (שדבר טמא המובלע בגוף האדם שוב אינו מטמא דברים אחרים):

מנלן
דכתיב והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו
מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה
וקאמר רחמנא טהור

ומפרש רש"י:

מי לא עסקינן.
אפילו באוכל נבלה סמוך לשקיעת החמה
דעדיין היא במעיו ולא נתעכלה
וקמטהר ליה קרא בהערב שמש
אלמא מכיון שנבלעה הרי היא כמעוכלת לענין טומאה

ומעתה, נפשי בשאלתי: למה נדחק התלמוד להעמיד המקרא באופן שמדובר גם כשאכל סמוך לשקיעת החמה - הרי אפילו אילו היה הנידון דוקא במי שאכל הנבלה השכם בבוקר, מכל מקום מי לא עסקינן דרשאי לטבול מיד, קודם שנתעכלה, ועולה לו הטבילה (אף שכמובן צריך הערב שמש לגמור הטהרה), וא"כ בהכרח שמה שמובלע במעיו אינו מטמא?!

אה"נ אך העדיפה הגמרא להביא הדוגמא דשקיה"ח שאח"כ מיד נהיה טהור לגמרי אף שעדיין לא נתעכלה ויש בזה אריכות אך אכ"מ.

והאכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב והנשא את נבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב

הגמ' הקשתה מפשטות הפסוק שבו לא מוזכר טבילה