פורום אוצר החכמה

ל, ב
מבואר שרב נחמן הידר לעמוד לפני אשתו של רב הונא שבאה לפניו לדין.
ומבואר, שהיה זה משום הכלל של 'אשת חבר כחבר'.
אמנם רש"י על אתר כתב, "דביתהו דרב הונא. משמת רב הונא"
ואם כן נמצינו למדים דין מחודש לכאורה, שהכלל של אשת חבר הרי היא כחבר, הינו תקף אף לאחר מיתתו, והגם שהותרה אשתו לכל אדם, וצ"ע.

ועיין תוספות סוד"ה והאמר שיש חילוק בין אשת חבר לאחר מיתה...
ועיין באילת השחר. וע"ע ביעב"ץ שהאריך בזה בתוספות ד"ה אפרח
וע"ע במהרש"ם שציין לספר ציון ירושלים על ירושלמי מסכת הוריות עיין שם

בעיקר הדין של "אשת חבר כחבר" לענין מעשרות וטהרות - אכן זהו גם לאחר מיתה "עד שתחשד".

ולא הותרה לכל אדם, דהויא "כלי שנשתמש בו קודש" וכו' כדאמרינן בהפועלים באשתו של ראב"ש שסירבה להינשא לנשיא ישראל!

לב, א
דנה הגמ', האם עד אחד המעיד, מחייב בעדותו ממון, או שמחייב שבועה.
ומסקנת הגמ' כי מחייב הוא שבועה בלבד, ואינו אלא גורם לממון.
ולכאורה מסקנת הסוגיא מהווה סתירה, למה שכתב הרמב"ן במסכת ב"ב [לג, ב] בשם יש מפרשים, כי ע"א יש לו נאמנות לחייב ממון כל זמן שלא נשבעים להכחישו, וזהו נגד מסקנת הסוגיא, וצ"ע.
וז"ל הרמב"ן, "ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה עד אחד עד שישבע הלה להכחישו וכל זמן שלא נשבע הרי העד נאמן וכמי שחטף בפנינו דמי, לפיכך אינו נאמן לומר דידי חטפי אפילו בשבועה, וכיון שאינו יכול לישבע שלא חטף משלם".

ויש מקום ליישב עפ"י יסודו של הקהילות יעקב בב"מ [סי' ד' אות ה'] שביאר בדעת הרמב"ן, דאין הכוונה שהעד מחייב ממון כל זמן שלא נשבעים להכחישו.
אלא, דכאשר ישנו בפועל חיוב שבועה [שנוצר ע"י העד] כל זמן שיש חיוב שבועה מסתעף מזאת נאמנות לעד, כי הנתבע חייב ממון.
ואולם ברגע שנשבע ויורד החיוב שבועה שוב אין לו כל נאמנות לחייב ממון.
היינו, שביסוד עדותו של העד, זהו עדות לחייב שבועה בלבד, אלא דכאשר ישנו חיוב שבועה, ישנה נאמנות נלווית לעד, כי הנתבע חייב ממון.
ומעתה תתיישב תמיהתנו מהסוגיא, מכיוון דבאמת עד אחד אינו מחייב ממון, אלא שבועה כדברי הגמ' בשבועות.
אמנם כאשר העיד העד אחד וחייב שבועה, מכח חיוב שבועה נגזרת נאמנות לאותו העד כדבריו שחייב הנתבע ממון. [וכאשר ישבע הנתבע ויפקע החיוב שבועה, שוב לא יהא כל נאמנות לעד על הממון], הדברים קצת עמוקים, והבן.

שבועות לב, א כגון שכפרו שניהן בתוך כדי דיבור.
ומבואר עוד, כי יכולים העדים לחזור בהם מכפירתם תוכ"ד.
יעויין באחיעזר [ח"ב כה,ח] שחקר, האם תוכ"ד פירושו שיש אפשרות חזרה מהמעשה שכבר חל, או"ד, דאין זה חזרה, אלא שהמעשה לא נגמר עד אחר כדי דיבור, [וכשיטת העמודי אור סי' צ"ט], וכן מצדד האחיעזר, והגרש"ש [שערי יושר ה, כב].
ויש לעיין, דכאשר העדים מעידים בפני בי"ד שאינם יודעים עדות לתובע, אם כן היאך יכולים לחזור בהם, והלא יאמר הנתבע כי ישנה הודאת בעל דין מהעדים שאינם יודעים בנידון זה עדות לחיוב, ושוב לא יוכלו לחזור בהם.

וכי מהודאת בע"ד א"א לחזור בו בתוך כדי דיבור?!

שבועות לד. נכרית בעל בת ישראל בתולה בעולה
יש להעיר דהול"ל בעולה בעל בתולה בעל דומיא לנכרית ובת ישראל שהזכיר הפטור קודם.
ועוד יש להעיר מדוע יש ספק בעולה בעל הרי כל נערה בחזקת בתולה היא וא"כ מאי שנא ציור דידן משאר ציורים של אונס ומפתה דלא אמרינן אפשר בעולה בעל.

"בכולן" נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם וכו'

והנה ידוע מבעלי כללים שמשמעות "כל" היינו ג'. וכן מבואר בתוספות כתובות דף ח ובעוד ראשונים בכמה מקומות.

וכבר דנו בזה בפורום viewtopic.php?f=17&t=27418&start=40

והנה עיין שבועות לה. להכי כתבה רחמנא לעדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולן נאמר ונעלם כו'

א) ביטוי ב) מקדש ג) קדשיו.

והנה עיין רש"י כה: בכולן - בכל הכתובין בקרבן עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם.

אולם עיין רש"י לא: ד"ה בכולן נאמר ונעלם - בכל הכתובים בקרבן עולה ויורד "כגון" שבועת ביטוי וטומאת מקדש נאמר ונעלם.

וראיתי מקשים מדוע כתב רש"י כגון, הרי פרט כל הני דברים דכתיב בהו ונעלם.

ועיין http://forum.otzar.org/viewtopic.php?f=7&t=23887

ונראה ליישב שהרי כאן בדף לא: לא הזכיר רש"י קדשיו ולכן שפיר כתב כגון. (אולם עדיין קשה מדוע השמיט קדשיו וכתב כגון במקומו ואפשר שרצה לקצר כדרכו בקודש וצ"ע)

והנה עיינתי ברש"י כריתות ט. ושמחתי דעיין שם בד"ה בכולן וז"ל בכל המביאין עולה ויורד שבאותה פרשה כגון מטמא מקדש ושבועת בטוי דכתיבי בהו שבועת העדות. עכ"ל

הרי כתב כגון ולא כתב קדשיו ומבואר כנ"ל ודו"ק בזה.

עדיין יש להעיר מדוע בכריתות שינה רש"י בלשונו וכתב מקדש קודם ביטוי, הרי בגמרא שבועות לה. הזכיר ביטוי קודם מקדש. וכן ברש"י במסכת שבועות כה: לא: ביטוי קודם.

אמנם לא על רש"י בכריתות קשה, רק על הגמרא בשבועות קשה שהרי בקרא כתיב תחילה מקדש וקדשיו ואח"כ ביטוי וא"כ צ"ע אמאי שינה הגמרא מלישנא דקרא.

ועיין נהורא שרגא עמ"ס שבועות לה. שהרגיש בזה ודו"ק

אשמח בתגובות מן הקוראים.

בספר פני שלמה בסוגיין [מתורתו של רבי שלמה גנצפריד, בעל קיצוש"ע ואפריון] כתב, כי בדקדוק המקראות מבואר, שאברהם ישב על פתח האוהל, ולכך יכל הוא "לוותר" על הקבלת פני השכינה.
וכתב, דזהו משום שאברהם מתחילה ישב על מנת לקבל אורחים, ולכך כאשר שרתה עליו השכינה, יכל לבקש, שברצונו לקיים מצות הכנסת אורחים.
אולם אם היה יושב בביתו בסתמא, והיתה שורה עליו השכינה, היה אסור לו לוותר על כך ולקיים הכנסת אורחים, עיי"ש
ומעתה תיקשי, היאך דרשו חז"ל דגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, והלא רק במקרה מסויים הדברים אמורים שעדיפה הכנסת אורחים, כאשר מתחילה יושב ומצפה הוא לאורחים, אולם בסתמא אדרבא עדיפה קבלת השכינה, על פני הכנסתם של האורחים.

כנראה שצריך לומר, כי גם לדבריו של הרב גנצפריד.
חז"ל באו להפליג, בחשיבותה של מצות הכנסת אורחים,
שיש בה את המעלה בצד מסויים שגדולה מהקבלת פני השכינה.

יש לתמוה מדוע השמיט הרמב"ם ד"ז. ושו"ר שכ"ה הערוך השולחן והניח בקושיא.

"אמר רבא והוא דאמר לאו לאו תרי זימני והוא דאמר הן הן תרי זימני דכתיב {בראשית ט-יא} ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד המים למבול ומדלאו תרי זימני הן נמי תרי זימני".
מבואר, דהנשבע באמירת המילה 'לאו' או 'הן', צריך לכפול הוא את אמירתו.
ואם כן תמוה, היאך דרשו חז"ל שהאומר 'אמן' מקבל הוא עליו את השבועה, והלא בשבועת האלה בסוטה, נאמר 'ואמרה האשה אמן אמן', ואם כן נימא, דרק כאשר מקבל על עצמו פעמיים באמירתו אמן, רק אז חלה עליו השבועה, וצ"ע.
[ואין לדחות, שלומדים מכך גלגול שבועה, דזה גופא בכלל השאלה, היאך לומדים זאת, אולי בא הכתוב כפשוטו, לומר שנצרך אמירה כפולה, דומיא דלאו והן].

לו, א
"אל יכך ויברכך וייטיב לך רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין: והא לית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן וכו'. ש"מ דוקא תנן אלא קשיא כי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה"
ידועה בעולם הישיבות חקירתו של הגר"ח מבריסק [הובאו דבריו בקובץ שיעורים], האם למ"ד מכלל לאו אי אתה שומע הן, פירושן של דברים, כי בכלל האמירה של הלאו, חסר במשמעות של ההן.
או דילמא, דהגם שישנה משמעות פשוטה מכלל הלאו, מכל מקום במקום שצריך דיבור זהו אינו כלול באמירת הלאו.
והנה, אם נאמר כצד הראשון, שאין בכלל משמעות הלאו את האמירה של ההן [למ"ד אי אתה שומע הן]. אם כן תיקשי טובא, היאך ניתן לחלק בסכינא חריפא, בין ממון לאיסור, והלא אם אי אתה שומע הן, אין הדברים מתפרשים אלא כצורת אמירתם, ומה מקום יש לחלק בין דין ממון לדין איסור, וצ"ע.

כתבתי לכם תשובה על כך, לעיל, ונצטט שוב את סיכום הדברים. שיבהירו גם את נושא זה.
נסכם את הדברים ונגדירם: בכל אונס, אין לו אפשרות לומר שהיתה בעולה. מאחר שיש לה חזקת הגוף של בתולה שמועילה להוציא ממון [עיין בש"ש ש"א בשם הפנ"י].
ואולם צריכים אנו לדעת, דבר אחד שאדרבא אינה נשואה/אלמנה/נכנסה לחופה וכדו'.
ומעתה, כאשר הראשונים אומרים שיש לנו ידיעה בבתולה שנכנסה לחורבה, כה"ג יש חזקת הגוף שלא מעיכה באצבע, ויש לה חזקת בתולה.
אמנם מה שהגמ' אומרת לאחר מכן, לגבי [b]ראייה [b]נכרית או ישראל, בתולה או בעולה. צריך לדחוק, שאין הכוונה שצריך לדעת שהיא בתולה, דזו לא שמענו שכל אונס יוכל לטעון שהיתה בעולה, אלא הכוונה שלא תהיה ידיעה הפוכה שאשה זו היתה נשואה בעברה ושוב אינה בחזקת בתולה.
ואם כן אין פירוש הדברים, שנצרכת ידיעה חיובית שהאנוסה הינה בתולה, אלא שלא תהיה ידיעה הפוכה. .

חכם אחד שליט"א כתב לי דאפשר שהגמרא כתב נכרית ובתולה קודם לבת ישראל ובעולה משום שרוב נכריות ורוב בחולות ודו"ק

בקרו טלה כתב:נא לכתוב כאן את כל ההערות ולא לפתוח אשכול חדש על כל הערה קו' [כפי שהי' במס' סנהדרין]
[ובקשה למנהלים אם אפשר להעביר גם את מה שנכתב בעבר בחודש האחרון ע"י הרה"ג ההוא דאמר ושמואל דוד]

ייש"כ על הסידור

שבועות לה:
ת"ר כל הטפל לשם בין מלפניו ובין מלאחריו ה"ז נמחק לפניו כיצד ליי' ל' נמחק ביי' ב' נמחק ויי' ו' נמחק מיי' מ' נמחק שיי' ש' נמחק היי' ה' נמחק כיי' כ' נמחק כו'
לכאורה תמוה מדוע נקט הגמרא כל הני בבות, אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל. ובאמת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם לא הביאו כולם. וצ"ע

לא ממש עונה על השאלה, אבל כל שבעת הדוגמאות של אותיות השימוש מש"ה וכל"ב - קיימות בתנ"ך, וכפי שהבאתי באשכול אביעה חידות - viewtopic.php?p=427716#p427716

ייש"כ גדול,
ואם הכוונה לאותיות משה וכלב, הול"ל בסדר זה. ועיין מסכת סופרים שהכוונה לבשכמל"ו וע"ע בספר דף על הדף.

לז, א
"ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דמייתי קרבן ולא לילקי".
מבואר, כי כל אדם מעדיף לשלם כסף [על קרבן] על פני לספוג מלקות.
ויש להקשות, מהגמ' הידועה במס' ברכות [סא, ב], "ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך".
הרי שישנם אנשים שאדרבא ממונם עדיף ביחס לחבלת גופם,
ואם כן לאותם אנשים נמצא שאין חומרא במה שמביא קרבן ולא סופג את המלקות, וצ"ע.

לו, א
תנא ארור בו נידוי בו קללה בו שבועה כו'
לכאורה יש להעיר מדוע נקט תנא בסדר זה. הרי לפי סדר הפסוקים הול"ל קללה, שבועה, נידוי. (ועיין לשון הרמב"ם פרק ז מהלכות ת"ת - אלה שבועה נידוי)
ועיין רש"י שגרס ארור בו נידוי בו שבועה בו קללה כו'
וצ"ע בזה

ההוא דאמר כתב:שבועות לז, א "ומאי חומרא דניחא ליה לאיניש דמייתי קרבן ולא לילקי".
מבואר, כי כל אדם מעדיף לשלם כסף [על קרבן] על פני לספוג מלקות.
ויש להקשות, מהגמ' הידועה במס' ברכות [סא, ב], "ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך".
הרי שישנם אנשים שאדרבא ממונם עדיף ביחס לחבלת גופם,
ואם כן לאותם אנשים נמצא שאין חומרא במה שמביא קרבן ולא סופג את המלקות, וצ"ע.

אדרבה מלשון הגמרא "ומאי חומרא" משמע דיש סברא לומר דקרבן חמור וכמו שכתבת ודו"ק
ועיין בספר פרדס יצחק
וע"ע בתוספות שם ד"ה מאי ורש"ש

לט, א
וכלתו את עציו ואת אבניו דברים שאין האש ומים מכלין כו'
לכאורה קשה דמצינו אצל ר"ע שמים מכלה אבנים
ועיין ר"ח

שמואל דוד כתב:מצינו אצל ר"ע שמים מכלה אבנים

לא מצאנו שהמים מכלים אבנים, אלא שנוקבים ושוחקים מעט.

ייש"כ גדול,
והנה חשבתי לומר דאש קאי על אבנים ומים על עצים ודו"ק ושו"ר שכן כתב בספר יפה מראה על אגדות התלמוד ירושלמי ע"ש
וע"ע בספר אור החמה

שבועת הדיינין
יש לדון, באדם שתובע את חבירו שבועה, ויודע שחבירו ישבע לשקר.
האם מחוייב הוא לוותר על תביעתו על מנת שלא יכשיל את השני בשבועת שקר [שנפרעים מכל העולם וכו'].

לז, ב
אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות.
הסתפקתי, במקום שמגלגל עליו שבועה על קרקע, מכח תביעת מטלטלין,
ונשבעלשקר, האם יהא חיוב שבועת הפיקדון בכה"ג מחמת שיש כאן מטלטלין שכפר בהם.
או דילמא, דהיות ובחלק מהשבועה נכלל קרקעות, אם כן בשבועה זו אין חיוב שבועת הפיקדון, וצ"ע.

שמואל דוד כתב:ייש"כ גדול,
והנה חשבתי לומר דאש קאי על אבנים ומים על עצים ודו"ק ושו"ר שכן כתב בספר יפה מראה על אגדות התלמוד ירושלמי ע"ש
וע"ע בספר אור החמה

קצת צריך ביאור, דהרי במציאות ישנם אופנים שמים מכלים עצים, כגון בשיטפנות בהם נעקרים עצים, וק"ו בסופות הוריקן וכדו'.

ההוא דאמר כתב:לז, ב אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות.
הסתפקתי, במקום שמגלגל עליו שבועה על קרקע, מכח תביעת מטלטלין,
ונשבעלשקר, האם יהא חיוב שבועת הפיקדון בכה"ג מחמת שיש כאן מטלטלין שכפר בהם.
או דילמא, דהיות ובחלק מהשבועה נכלל קרקעות, אם כן בשבועה זו אין חיוב שבועת הפיקדון, וצ"ע.

מהרמב"ם הלכות שבועות נלפענ"ד שצריך שיעור שווה פרוטה במטלטלין שנשבע עליהם לשקר, ואם לאו - לא הויא שבועת הפיקדון.

ההוא דאמר כתב:

שמואל דוד כתב:ייש"כ גדול,
והנה חשבתי לומר דאש קאי על אבנים ומים על עצים ודו"ק ושו"ר שכן כתב בספר יפה מראה על אגדות התלמוד ירושלמי ע"ש
וע"ע בספר אור החמה

קצת צריך ביאור, דהרי במציאות ישנם אופנים שמים מכלים עצים, כגון בשיטפנות בהם נעקרים עצים, וק"ו בסופות הוריקן וכדו'.

עץ שנעקר - הוא לא מתכלה, אלא רק נפגע.
הוריקן - זה הרוח ולא המים.

עזריאל ברגר כתב:

ההוא דאמר כתב:לז, ב אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות.
הסתפקתי, במקום שמגלגל עליו שבועה על קרקע, מכח תביעת מטלטלין,
ונשבעלשקר, האם יהא חיוב שבועת הפיקדון בכה"ג מחמת שיש כאן מטלטלין שכפר בהם.
או דילמא, דהיות ובחלק מהשבועה נכלל קרקעות, אם כן בשבועה זו אין חיוב שבועת הפיקדון, וצ"ע.

מהרמב"ם הלכות שבועות נלפענ"ד שצריך שיעור שווה פרוטה במטלטלין שנשבע עליהם לשקר, ואם לאו - לא הויא שבועת הפיקדון.

תודה.
אבל כוונתי היתה לשאול, האם במקום שנשבע על קרקעות ומטלטלין, [b]יחדיו[b]
גם בשיעור כולל של הרבה יותר משו"פ, האם מכל מקום יהא את הפטור של קרבן, לפי שאין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות.
או שהיות ויש כאן כפירה במטלטלין מלבד הקרקעות, יביא קרבן.

עזריאל ברגר כתב:

ההוא דאמר כתב:

שמואל דוד כתב:ייש"כ גדול,
והנה חשבתי לומר דאש קאי על אבנים ומים על עצים ודו"ק ושו"ר שכן כתב בספר יפה מראה על אגדות התלמוד ירושלמי ע"ש
וע"ע בספר אור החמה

קצת צריך ביאור, דהרי במציאות ישנם אופנים שמים מכלים עצים, כגון בשיטפנות בהם נעקרים עצים, וק"ו בסופות הוריקן וכדו'.

עץ שנעקר - הוא לא מתכלה, אלא רק נפגע.
הוריקן - זה הרוח ולא המים.

וודאי, שאין הכוונה כאן לכליון ההופך את זה לעפר ואפר.
אלא הכוונה כאן להיזק של כילוי הדבר, ועקירת העץ נחשבת כקללה מחמת השבועת שוא, והרי זה בכלל ו'כילתו'.
[במאמר המוסגר, הקללה כוללת שתכלה את 'ביתו', האם גם תאמר, שדווקא במקום שיכתש הבית לאפר דק, רק אז התקיימה הקללה?].
בנוגע להוריקן, יתכן שאתה צודק, אבל בעקבות הרוח, מה שידוע לי ישנם גלי צונאמי אדירים של מים, ויתכן שאני טועה.

עיין בספר אור החמה שציינתי

מ, א
רש"י ד"ה א"ד מישהא - ובתוך כך יצא רבי יצחק זה מבהמ"ד כו'
צ"ע כוונת רש"י בתיבת זה.

גם צ"ע במש"כ רש"י שם מישתא - ריש לקיש מיא כו'
מנ"ל דשתה מים?

לז, ב

ההוא דאמר כתב:

עזריאל ברגר כתב:

ההוא דאמר כתב:לז, ב אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות.
הסתפקתי, במקום שמגלגל עליו שבועה על קרקע, מכח תביעת מטלטלין,
ונשבעלשקר, האם יהא חיוב שבועת הפיקדון בכה"ג מחמת שיש כאן מטלטלין שכפר בהם.
או דילמא, דהיות ובחלק מהשבועה נכלל קרקעות, אם כן בשבועה זו אין חיוב שבועת הפיקדון, וצ"ע.

מהרמב"ם הלכות שבועות נלפענ"ד שצריך שיעור שווה פרוטה במטלטלין שנשבע עליהם לשקר, ואם לאו - לא הויא שבועת הפיקדון.

תודה.
אבל כוונתי היתה לשאול, האם במקום שנשבע על קרקעות ומטלטלין, [b]יחדיו[b]
גם בשיעור כולל של הרבה יותר משו"פ, האם מכל מקום יהא את הפטור של קרבן, לפי שאין מביאין קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות.
או שהיות ויש כאן כפירה במטלטלין מלבד הקרקעות, יביא קרבן.

וכי מי שנשבע "שאיני חייב לך ממון, ושלא אכלתי היום" לא יתחייב קרבן שבועת הפיקדון?!

ולאידך גיסא, לא נראה בעיני לחייבו חומש על כפירת הקרקע.

וצ"ע אם יתחייב בשבועת ביטוי, ואולי תלוי בלשון השבועה, שאם נשבע "שאיני חייב כלום מכל מה שאמרת" (או "שאיני חייב אלא כך וכך") הרי שהכל שבועה אחת, ומביא אשם גזילות בלבד, אבל אם אמר "שאיני חייב לך מטלטלין ולא קרקע" ה"ה כמי שאמר "חיטין ושעורין וכוסמין" עיי"ש.

לז, ב
מהו דתימא כו' השתא מיהת חיי נינהו ולא שכיבי
וכתב רש"י בסו"ד כל זמן שלא מת חי הוא כו'

יש להעיר מדוע כתב הגמרא לשון כפול חיי נינהו ולא שכיבי.

עוד קשה לי מה הביאור לההו"א דכיון דרוב גוססים למיתה הו"ל כאילו כבר מתו הנשים ופקע האישות. לכאורה פשוט הוא דכל זמן שלא מת, לא מת, ומדוע יש צד לחשוב אחרת ומה הסברא בצד זה.

שמואל דוד כתב:עוד קשה לי מה הביאור לההו"א דכיון דרוב גוססים למיתה הו"ל כאילו כבר מתו הנשים ופקע האישות. לכאורה פשוט הוא דכל זמן שלא מת, לא מת, ומדוע יש צד לחשוב אחרת ומה הסברא בצד זה.

הענין פשוט שאין הכוונה שמטעם זה יהו כשרים לעדות אלא דהו"א שמכיון שקרוב לודאי שימותו הרי אין בשבועתו כפירת ממון שהרי נמתין עד שימותו ויעידו.

ההוא דאמר כתב:לז, ב אין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות.
הסתפקתי, במקום שמגלגל עליו שבועה על קרקע, מכח תביעת מטלטלין,
ונשבעלשקר, האם יהא חיוב שבועת הפיקדון בכה"ג מחמת שיש כאן מטלטלין שכפר בהם.
או דילמא, דהיות ובחלק מהשבועה נכלל קרקעות, אם כן בשבועה זו אין חיוב שבועת הפיקדון, וצ"ע.

מה ענין גלגול שבועה לכאן הרי יש קרבן גם בקפץ ונשבע?

ההוא דאמר כתב:שבועת הדיינין
יש לדון, באדם שתובע את חבירו שבועה, ויודע שחבירו ישבע לשקר.
האם מחוייב הוא לוותר על תביעתו על מנת שלא יכשיל את השני בשבועת שקר [שנפרעים מכל העולם וכו'].

כמדומני שהגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א כתב על זה

שמואל דוד כתב:מ. רש"י ד"ה א"ד מישהא - ובתוך כך יצא רבי יצחק זה מבהמ"ד כו'
צ"ע כוונת רש"י בתיבת זה.

אכן העירו ע"כ בהגהות וציונים בעוז והדר [שצ"ע - ללא מקור]