פורום אוצר החכמה

תניא שה תמים זכר בן שנה שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה בקבלה בהולכה בזריקה מנין ת"ל יהיה כל הוייותי' לא יהיו אלא תם ובן שנה וכו' ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה בשעת הולכה וזריקה בן שתים אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים.

לא הבנתי, האם אחרי השחיטה כשכבר הבהמה אינה חיה, עדיין יש משמעות במה שעבר על הבהמה עוד זמן מאז לידתה?

עושה חדשות כתב:תניא שה תמים זכר בן שנה שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה בקבלה בהולכה בזריקה מנין ת"ל יהיה כל הוייותי' לא יהיו אלא תם ובן שנה וכו' ומי איכא מידי דבשעת שחיטה בן שנה בשעת הולכה וזריקה בן שתים אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים.

לא הבנתי, האם אחרי השחיטה כשכבר הבהמה אינה חיה, עדיין יש משמעות במה שעבר על הבהמה עוד זמן מאז לידתה?

לכאורה זהו גופא מה שכתוב בגמרא. מה לא מובן?

הגמ' העמידה נידון איך יתכן שהשחיטה תהיה בגיל שנה והזריקה בשנתיים, וע"ז תי' דמנין השנים הוא לפי שעות.

ואני הק' שואל, על כבש שמת בתוך שנתו, כאשר עובר אח"כ עוד שנתיים וחצי, הוא נחשב בן שלש? בגמרא מבואר שכן, וזאת היא השאלה מהו טעם הדבר.

עושה חדשות כתב:הגמ' העמידה נידון איך יתכן שהשחיטה תהיה בגיל שנה והזריקה בשנתיים, וע"ז תי' דמנין השנים הוא לפי שעות.

ואני הק' שואל, על כבש שמת בתוך שנתו, כאשר עובר אח"כ עוד שנתיים וחצי, הוא נחשב בן שלש? בגמרא מבואר שכן, וזאת היא השאלה מהו טעם הדבר.

מה הקושיא, נלמד מקרא שהדין של בן שנה פוסל בכל העבודות, ופשוט שאם כבר היה יותר מבן שנה בשעת השחיטה מיותר לומר שהפסול בו גם בשעת הזריקה, אלא מאי חידש כאן התורה שחושבין שנות הבהמה אף לאחר שחיטתה שהיא מתבגרת וגם דשעות פוסלות, וממילא נמצא דאף אם בשעת השחיטה עדיין לא היה בן שנה אבל לגבי זה חושבין שיש בגר בנשחט ופסולה אם משעת לידתה עד זמן זריקת דמה עברה יותר משנה.

עיין חידושי בתרא במסכת זבחים ובמסכת תמורה

במפרכסת (כהנים זריזים הם) ועיין תוספת בחולין ב:

תרומת הדשן סימן רעז -
שאלה: ראובן חלה בנו ונדר שלא לשתות יין כל ימי החול עד שיהיה הבן בר מצוה כלומר בן י"ג שנים, ועמד הבן מחולי זה והבריא שנה או שנתים ואח"כ נפטר מחולי אחר ולא מלאו לו עדיין י"א שנים, שרי ראובן לשתות יין מיד אחר מיתת בנו שהרי מעתה לא יגיע הבן לעולם להיות בר מצוה או צריך להמתין עד שיגיעו השנים שהיה ראוי להיות בר מצוה או שמא יאסר לעולם? תשובה: יראה דהא אין סברא לומר דיאסר לעולם, שהרי לא יגיע הבן בקבר לעולם להיות בר מצוה, דכיון שמת נעשה חפשי מן המצות. ואפילו את"ל דהיה ר"ל כד שיהא בן י"ג שנים, גם זה לא יהיה בקבר לעולם, דמוכח בפ' אלו נערות דאין בגרות בקבר וה"ה דאין שנת גדלות בקבר, מ"מ מש"ה לא אמרינן כלל דיאסר לעולם דכוונתו מוכיח שלא היה בדעתו רק לידור בשנים קצובות, ובדעתו היה שבזכות הנדר זה יחזור הנער לבוריו ויזכה הוא לגדלו עד שיהיה בר מצוה...

קראקובער כתב:במפרכסת (כהנים זריזים הם) ועיין תוספת בחולין ב:

כך תירץ הגרי"ז ומשום דלא שייך בגר בקבר