פורום אוצר החכמה

הנה בגמ' בנדרים בדף כב: מסופר על רב סחורה שבא לפני ר"נ להתיר נדרי תעניות שהיו לו ומבואר שם שהתיר לו את הנדר ע"י פתח ולא ע"י חרטה והקשה שם הר"ן ואמאי לא התיר לו ע"י חרטה דהרי ר"נ ס"ל שפותחין בחרטה ותי' הר"ן שלא רצה להתיר בחרטה מפני שא"כ יפסיד כל שכר תעניותיו שהתענה.
ומשמע שע"י פתח לא הפסיד תעניותיו.
ושאלתי היא מהו ההבדל והרי לעולם החכם עוקר הנדר מעיקרו ולמה שיהיה הבדל היאך מתיר את הנדר.
אשמח לשמוע את דעת הלמדנים..

נדר אין כשנמצא פתח, אבל עדיין מנהג של מצווה בלא נדר יש כאן, וזה שכרו.
משא"כ בחרטה הנה הוא מתחרט מעיקרו על המצווה שעשה.

דברייך יפים ואכן עלו בדעתי הדלה אלא שמלשון הר"ן לא נראה כך שכתב "ואילו היה מתחרט על עיקר הנדר היה מאבד שכר תעניותיו" ומשמע שגם בחרטה אין לו חרטה על עצם התענית אלא על עצם הנדר.

כשאדם מתחרט על הנדר, מתגלה מעתה שכל מה שהתענה 'מחמת נדרו' היה מכח 'נדר' שמתחרט על עצם מה שנדרו, והרי כל התעניות כמי שהתענה בלא לקבלם על עצמם, ועל זה נאמר בגמ' תענית: "אמר שמואל כל תענית שלא קיבל עליו מבעוד יום לאו שמיה תענית, ואי יתיב מאי אמר רבה בר שילא דמי למפוחא דמליא זיקא"
משא"כ כשמבטל הנדר מכח פתח, הרי אמנם החכם עוקר הנדר מעיקרו, אך כידוע זהו 'מכאן ולהבא למפרע', ונמצא שבאמת בשעה שהתענה היתה זו תענית ע"י קבלה, שאמנם הקבלה נתבטלה למפרע, אך בשעה שהתענה התענה מחמת קבלה ויש לה חשיבות של תענית