פורום אוצר החכמה

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
ענין הקול הוא זעקת כאב המנסרת בחללו של עולם על מצבו הדחוק של רבי חנינא המתפרנס בצער ובצמצום, והזעקה היא: מצב הדברים נראה כבלתי הגיוני, שבעוד שזכותו של הצדיק מועילה להשפיע שפע על כל העולם כולו אין היא מועילה לצדיק עצמו כלום.
כך עולה בבירור מסוגיות הגמרא בפרק כיסוי הדם ובפרק היה קורא, ולא כמו שאפשר לדמות (בגלל הלשון 'די לו') שהקול הוא קריאת התרגשות ממדת ההסתפקות במועט של רבי חנינא.

אולי הוא מועיל אבל הוא מדחה את הרווחה?

השל"ה ועוד מפרשים שכל העולם כלו ניזון ב"שביל" של חנינא, כלומר, כל השפע יורד לעולם בזכותו, וזה אע"פ שהצדיק עצמו "די לו" בפחות מזה, ואינו צריך אלא למעט.

יתכן שהבת קול היא לתוכחה לבנ"א, וזועקת להם הלא חנינא בני שכל העולם ניזון בזכותו וראוי היה שיהנה ממנו אינו נהנה ומספיק לו בקב של חרובין, אם כן שאר בנ"א שאין ראוי להם עאכו"כ שראויה לו ההסתפקות. וידוע מה שאמר הבעש"ט על ענין הבת קול שנשמעת שמזלו מרגיש בה והדברים עתיקין

ביקורת תהיה כתב:אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
ענין הקול הוא זעקת כאב המנסרת בחללו של עולם על מצבו הדחוק של רבי חנינא המתפרנס בצער ובצמצום, והזעקה היא: מצב הדברים נראה כבלתי הגיוני, שבעוד שזכותו של הצדיק מועילה להשפיע שפע על כל העולם כולו אין היא מועילה לצדיק עצמו כלום.
כך עולה בבירור מסוגיות הגמרא בפרק כיסוי הדם ובפרק היה קורא, ולא כמו שאפשר לדמות (בגלל הלשון 'די לו') שהקול הוא קריאת התרגשות ממדת ההסתפקות במועט של רבי חנינא.

מעניין, תודה.

ביקורת תהיה כתב:כך עולה בבירור מסוגיות הגמרא בפרק כיסוי הדם ובפרק היה קורא.

שלהי היה קורא: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּזְכוּתָם, וְהֵם אֲפִלּוּ בִּזְכוּת עַצְמָן אֵין נִזּוֹנִין. כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
פרק כסוי הדם: כִּי מְהַנְּיָא זְכוּתַיְהוּ אַעָלְמָא, אַדִּידְהוּ לָא, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב (דְּאָמַר זְכוּתָא דְצַדִּיקֵי לְאַחֲרִינֵי מְהַנֵּי, וְלָאו לְדִידְהוּ, בְּהַאי עָלְמָא – רש"י). דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

תם מה הוא אומר כתב:השל"ה ועוד מפרשים שכל העולם כלו ניזון ב"שביל" של חנינא, כלומר, כל השפע יורד לעולם בזכותו, וזה אע"פ שהצדיק עצמו "די לו" בפחות מזה, ואינו צריך אלא למעט.

איפה בדיוק נמצא דברי השל"ה?

ענין ה'שביל' מובא בספרי חסידות בשם המגיד ממעזריטש (אור תורה) והבעש"ט הק' וגם בשם ר"ח מוולוזין זצ"ל, והנקודה הוא שהצדיק הוא השביל שדרכו יורד השפע להעולם בשעה שהעולם צריך לו, אבל הצדיק בעצמו אינו מקבל מהשפע או משום ש'די לו' דהיינו שמסתפק במועט או משום שאינו רוצה לקבל שכרו בעוה"ז - וכיון שאינו רוצה בה, רצון יריאיו יעשה מתפרנס הוא בצער וכו'

ביקורת תהיה כתב:

ביקורת תהיה כתב:כך עולה בבירור מסוגיות הגמרא בפרק כיסוי הדם ובפרק היה קורא.

.
פרק כסוי הדם: כִּי מְהַנְּיָא זְכוּתַיְהוּ אַעָלְמָא, אַדִּידְהוּ לָא, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב (דְּאָמַר זְכוּתָא דְצַדִּיקֵי לְאַחֲרִינֵי מְהַנֵּי, וְלָאו לְדִידְהוּ, בְּהַאי עָלְמָא – רש"י). דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

הגמרא בפ' כיסוי הדם מספרת על פשתנו של רבי חייא שנלקה בתולעת ובא לפני רבי להתייעץ מה לעשות להינצל ממנה, וע"ז הקשו שם בגמ' (פו.) ומי נפל ליה יאניבא (תולעת) בכיתניה (בפשתנו) והאמר רבין בר אבא וכו' משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזוועות וכו' ולא לקה פשתנם ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו - וע"ז משני דאהני זכותיהו אעלמא אבל לא עליהם בעצמם.

והנה במס' בבא מציעא (פה:) אמרו חז"ל שרבי חייא זרע פשתן (שדינא כיתנא) כדי לעשות ממנה מצודות וכו' כדי לגדל דור של בני תורה דלא לשתכח תורה מישראל, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא! עד שזכו רבי חייא ובניו שנענו בתפלתם "אמר משיב הרוח ונשבה זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא" וכו' (שם)

לכאורה שני גמרות נראים שמדובר באותו ענין, שבאותו הפשתן שזרע רבי חייא כדי לשלא תשתכח תורה מישראל בה נפלה התולעת, ולכן בא לפני רבי דכשלעצמו 'די לו בקב חרובין' אבל הרי רבי ידע את מעשיו עד שאמר כמה גדולים מעשי חייא, ולכן נתן לו העצה שלא יאבד פשתנו.

מיללער כתב:

ביקורת תהיה כתב:

ביקורת תהיה כתב:כך עולה בבירור מסוגיות הגמרא בפרק כיסוי הדם ובפרק היה קורא.

.
פרק כסוי הדם: כִּי מְהַנְּיָא זְכוּתַיְהוּ אַעָלְמָא, אַדִּידְהוּ לָא, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב (דְּאָמַר זְכוּתָא דְצַדִּיקֵי לְאַחֲרִינֵי מְהַנֵּי, וְלָאו לְדִידְהוּ, בְּהַאי עָלְמָא – רש"י). דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.

הגמרא בפ' כיסוי הדם מספרת על פשתנו של רבי חייא שנלקה בתולעת ובא לפני רבי להתייעץ מה לעשות להינצל ממנה, וע"ז הקשו שם בגמ' (פו.) ומי נפל ליה יאניבא (תולעת) בכיתניה (בפשתנו) והאמר רבין בר אבא וכו' משעלו בני הגולה פסקו הזיקין והזוועות וכו' ולא לקה פשתנם ונתנו חכמים עיניהם ברבי חייא ובניו - וע"ז משני דאהני זכותיהו אעלמא אבל לא עליהם בעצמם.

והנה במס' בבא מציעא (פה:) אמרו חז"ל שרבי חייא זרע פשתן (שדינא כיתנא) כדי לעשות ממנה מצודות וכו' כדי לגדל דור של בני תורה דלא לשתכח תורה מישראל, והיינו דאמר רבי כמה גדולים מעשי חייא! עד שזכו רבי חייא ובניו שנענו בתפלתם "אמר משיב הרוח ונשבה זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא" וכו' (שם)

לכאורה שני גמרות נראים שמדובר באותו ענין, שבאותו הפשתן שזרע רבי חייא כדי לשלא תשתכח תורה מישראל בה נפלה התולעת, ולכן בא לפני רבי דכשלעצמו 'די לו בקב חרובין' אבל הרי רבי ידע את מעשיו עד שאמר כמה גדולים מעשי חייא, ולכן נתן לו העצה שלא יאבד פשתנו.

אם מדובר באותו פשתן הרי לא נטע אותו לעצמו אלא לצורך שלא תשתכח תורה מישראל לכ' לא היה ראוי שיפול בפשתן זה תולעת דאין לך זכות גדול יותר להזנת כל העולם בתורה יותר מפשתן זה.