פורום אוצר החכמה

בגמ' ב"מ [יח, א] וביבמות איתא:

אשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו.

והנה רש"י בלשונו הזהב כתב לפרש מהי הנפק"מ בכך שאין הבעל 'אונן' על אשתו ארוסה וז"ל:

"לא אונן. אין אנינות חל עליו לאיסור אכילת קדשים".

וצ"ע, דהלא אונן פטור מכל המצוות, ומדוע נקט רש"י ש(כל) הנפק"מ באונן היא דווקא לגבי איסור אכילת קדשים, וצ"ב.

עיין כסא רחמים

-

וכן יש לדון, האם איסור אכילת קדשים באנינות, זהו מדיני הקדשים, או שזה איסור על האונן.

למיטב ידיעתי עיקר דין אנינות דאורייתא הוא שאינו אוכל בקדשים, וזה כל היום הראשון גם לאחר קבורת המת. (וכן כהן אסור בעבודה. ויש דעות שגם דיני אבילות ביום הראשון הם מהתורה).

הדין שהוא פטור מכל המצוות נוהג רק לפני הקבורה, ואינו קשור במישרין לאנינות (כלומר אבילות), אלא דומה לדין עוסק במצווה פטור מן המצווה, שכיון שמוטל עליו לקבור את המת, אין לו לעסוק בשום מצווה אחרת. מיד לאחר הקבורה, או שמסרו לכתפים, הרי הוא מתחייב בכל המצוות שוב, גם ביום הראשון (חוץ מתפילין, לדעת רוב הפוסקים).

אבהיר את דברי הרב מקדש מלך:

יש שני דיני "אונן" והקשר ביניהם חלש מאוד:
א. איסור אכילת (מעשר, ביכורים ו)קדשים - ביום הפטירה עצמו מדאורייתא, בלילה שאחריו מדרבנן, ובכל הימים עד הקבורה מדרבנן.
ב. חיוב קבורת קרובו, שגורר פטור מכל המצוות.

מדוע רש"י הבין שחז"ל דיברו דווקא על הראשון - אינני יודע, אבל רק רציתי להבהיר שהוא לא "בחר מצווה אחת כדוגמא".

שוב נמלכתי, שהדין השני כלל לא נקרא "אונן" בלשון חז"ל אלא "מי שמתו מוטל לפניו", ועפ"ז הכל מובן.

אכן, זה מה שכתבתי שדין זה אינו קשור לאנינות. אנינות הוא מלשון צער.

חוץ ממה שאיסור אכילת קדשים הוא מהתורה, ואילו פטורו ממצוות בפשטות אינו אלא מדרבנן.

כיהודה ועוד לקרא, איסור אכילת קדשים, הוא הדבר היחידי ש"לא" נאסר עליו ויכול לאכול, וע"כ נקרא "לא אונן" , שאר המצוות המעשיות אונן "פטור בהם" , ואין שייך לומר לא אונן כ"כ אלא אינו נוהג בו דיני אונן