פורום אוצר החכמה

שוים הם שהביאו קללה לעולם [ומה"ט אמרו בגמ' דהוה עובדא שרץ אחרי אשה לאו"מ, דומיא דמה שראה לאדם וחוה ונתקנא]

אולי בבחינת "אל תראה יין כי יתאדם", ולא הטעם הוא זה המניע אותו, אלא דווקא הצבע.

ההוא דאמר כתב:אולי בבחינת "אל תראה יין כי יתאדם", ולא הטעם הוא זה המניע אותו, אלא דווקא הצבע.

כמדומה, אין ראייתו של הנחש מיטבית במאד. אכן, יתכן שבצבעים מבחין הוא.

ראה באדרת אליהו להגר"א על בראשית שרק במאכלים טועם טעם עפר אבל במשקים לא, ולכן מתאוה למשקין

דף על הדף שבת דף ק"י עמוד א'
בגמ': האי איתתא וכו' ולינקוט צבתא בידה דכי מירח ריחא נפיק ואתי וכו'.

מבואר כאן בגמ' דנחש יש לו חוש הריח, והקללה שהתקלל היתה רק על חוש הטעם וכמבואר בגמ' יומא (עה ע"א). ומביא הג"ר יהודה קוק שליט"א בקובץ נזר התורה (שנה ה' קו' ה' ע' רסג): נשאלתי מהגאון ר' יעקב חיים סופר שליט"א ר"י כף החיים בעיה"ק ירושת"ו, להא דמבואר בפ"ב דע"ז (ל א) דחיישי' ביין מגולה שהנחש שתה ממנו והשאיר בו ארס והוי סכנת נפשות, דחזינן שהנחש להוט אחר היין טפי, ומאי טעמא דהנחש, הא סוף דבר יטעם בזה רק טעם של עפר ומה לו וליין הא אכתי יטעם אותו טעם שטועם בכל דבר מאכל, ואמאי להוט אחר היין, עכ"ד.

וכותב שם, דקושי' זו קשה רק למ"ד ביומא (שם) שטועם בכל מאכל טעם עפר, אך למ"ד דרק אין דעתו מיושבת עליו וכו' לא קשה זה, דאכתי כשיאכל עפר יתיישב דעתו במה ששתה יין בשעתו, ודו"ק. ותחילה חשבתי לומר, דאכתי טוב מראה עיניים איכא בזה, ומחמת שמראהו דהיין טוב ע"כ להוט בתריה. אך אין זה מספיק, חדא דמראהו דהיין אינו כ"כ יפה וטוב, ועוד מ"ט לא להוט בתר הרבה מעדנים טובים שמראיהם יותר טוב מיין.

ולכן תירץ שם עפ"י המבואר בגמ' כאן וכנ"ל, דחוש הריח נשאר אצל הנחש, ולפי"ז מובן שפיר מאי דלהוט אחר היין, דהא יש לו ריח טוב, והנחש מריחו ולזה בא לשתות ממנו, אולם תיכף מתאכזב שמגלה דגם זה אין טעמו שונה משאר מאכליו וטעמו כעפר, מ"מ מה שמביאו לשתות מזה הוא משום ריחו, ולכן להוט בתריה, וחיישי' שהשאיר בו ארס ולכן אסרוהו חז"ל.

ונראה דזהו גופא עומק הקללה דהנחש, דכיון דחוש הריח לא נפגם כלל, א"כ כשיש לאיזה אוכל או משקה ריח טוב, תיכף מדמיין שיטעם משהו אחר טעים ולא איזה טעם עפר בעלמא, ושוכח שבשעתו הריח לזה ובסוף היה טעמו כעפר בעלמא, ובזה נגרם לו בכל פעם צער חדש, דאם אינו מריח כלל א"כ אין לו בזה כמעט צער במה שטועם ככל אוכל שאוכל והיינו עפר, אולם כיון שמריח הנחש כדבעי, ע"כ כשאינו טועם לאותו טעם שהריח, וחשב שיאכל מזה, ה"ה מצטער טפי, וזהו העונש בדהוי הכל כטעם העפר, והבן בס"ד.

אמנם עדיין יש לעיין בזה, וכדהעירני אבי מורי שליט"א, מ"ט א"כ חיישי' לגילוי במים, הא לית ביה שום ריח, ומ"ט רוצה לשתות מזה, הא לכאו' הוי לו בזה טעם עפר ג"כ, וא"כ למה מכניס עצמו הנחש לספל מים, הא יש לו עפר ואוכל בכל דוכתי.

ואפשר דאכן דוקא אוכל נטעם לו כעפר, אולם לא כן משקה דאין נדמה לו כעפר, אלא טועמו כפי מה שהוא, ובזה אתי שפיר טפי בדלהוט בתר יין, דבנוסף לטעם הריח שבו אף יש לו טעם בעצם השתייה, דזה לא נפגם אצלו, ולזה אף מחזר בתר מים, ולכן גזרו ע"ז רבנן, והבן בס"ד. ועוד י"ל, דאפי' את"ל שיש לו טעם עפר גם במשקין, מ"מ הרי הוא צמא, ואף אם טועם ביין טעם עפר ה"ז מסלק ממנו את הצימאון, ולכן להוט בתר יין ואף בתר מים, והבן. ע"כ.

ויש להוסיף על זה שזה מדה כנגד מדה, שכמו שפיתה את חוה לאכול מעץ הדעת "כי תאוה היא לעינים ונחמד למראה" (בראשית ג, ו), אבל לבסוף נגרם לה עי"ז מיתה לה ולכל צאצאיה. כן הוא אצל הנחש שרואה כל דבר מאכל טוב שהוא תאוה לעינים אבל לבסוף הכל מר לו מר כעפר.