פורום אוצר החכמה

המשנה קובעת שהנרדם לא יאכל את פסחו, ונחלקו התנאים בפרטי רמת השינה וכמות הישנים.
בכל מקרה דין זה נראה קשה, שהרי איך יכולים חכמים לאסור להמשיך לאכול את הפסח, והרי ישנו איסור להותיר ממנו עד בוקר!
קושי זה מתעצם לנוכח דברי הרשב"ם (ד"ה מתני'):
"אם התחילו לאכול פסחן וישנו לא יאכלו דנראה כאוכל פסחו בב׳ מקומות דמאחר שישנו הסיחו דעתן לאכול עוד וחשיב ליה תנא כאכילת שני מקומות וחומרא בעלמא הוא".
אם זוהי רק "חומרא בעלמא" למה ואיך עקרו חכמים לאו מפניה?

התפא"י ביכין מסביר "אע"ג דאכילת פסח מצוה דאו', יש כח ביד חכמים לעקור דבר מ"ה בשב וא"ת [כיבמות ד"צ א']".
האם כח זה של חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה שייך אף במצוות ל"ת? ולמה משתמשים בכח זה בשביל חומרא זו? הרי גורמים לאדם לעבור על איסור- בכדי שלא יראוהו ויבואו לעבור על איסור אחר (אכילת הפסח בשתי חבורות)?

הענין כבר נדון במסגרת 'מסכת חולין - הערות והארות' (דף צא ע"א) על הא דתניא 'שמנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור'.
ושם כתבתי כי הלאו של 'לא תותירו ממנו עד בקר' הוא אזהרה שלא להניח מבשר הקרבן כדי לאכלו למחר; וממילא כל שאינו מותיר לצורך אכילת מחר לית לן בה.