פורום אוצר החכמה

תוד"ה המבשל, בא"ד פירוש בו ביום ואפילו הוא כדמוכח בפרק כירה כו'. עיקר ראית התוספות הוא לגבי מה שמותר בו ביום, דאילו לגבי הוא עצמו, הרי זהו משמעות הפשוטה של 'יאכל', היינו הוא עצמו. ועיין ברש"י: 'בדרבי יוחנן הסנדלר גרסינן יאכל', היינו הי' בצירי, כי ר' יוחנן הסנדלר אוסר על האדם עצמו לעולם, ומבואר דלר' מאיר ור' יהודה איירי באדם עצמו והי' בחולם. והכי הוא ראיית התוספות, דהכי אמרינן בשבת שם (מה שנוגע לענייננו): 'שכח קדירה על גבי כירה ובשלה בשבת, מהו כו'. נפק דרש להו, המבשל בשבת, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל, ולא שנא. מאי ולא שנא כו'. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא, מבשל הוא דלא אתי לאיערומי, בשוגג יאכל, אבל האי דאתי לאיערומי, בשוגג נמי לא יאכל'. ומבואר דאע"ג שבעושה מלאכה דאורייתא בשוגג בשבת מותר לאכול ו'יאכל' משמע הוא עצמו כמו שביארנו, אבל במלאכה דרבנן גזרו שלא יאכל, כדי שלא יערים. והנה גזירה דהערמה אינו אלא בכדי שיעשה, שאחרי שאינו מותר אלא בכדי שיעשה כבר לא יערים. וזה מה שתוספות כותבים בהמשך: 'ולאותו שבת קא בעי התם אי אסיר, גזרה שלא יאמר שוכח אני'. וא"כ מבואר דר' נחמן בר יצחק אסר רק עד למוצאי שבת בכדי שיעשה, וכך פירש הא דתנן: 'במזיד לא יאכל', היינו הוא עצמו בכדי שיעשה. וא"כ מבואר דהא דאמרינן 'בשוגג יאכל', היינו בשבת עצמו והוא עצמו.
ולפי זה קשים המשך דברי התוספות: 'במזיד לא יאכל פירוש בין הוא בין אחרים בו ביום אבל במוצאי שבת לדידיה נמי שרי, דהא בפרק קמא דחולין כו'.' עיי"ש שהאריך להביא ראיה מסוגיין דחולין. וקשה מאד, דכמו שהוכיחו התוספות מסוגיין דשבת דבשוגג יאכל היינו הוא עצמו ובו ביום כמו שביארנו מקודם, א"כ מהתם גופא מוכח נמי דבמזיד לא יאכל היינו הוא והיינו עד בכדי שיעשה למוצ"ש, ולמה צריכים התוספות להוכיח את זה שוב מסוגיין דחולין. וצ"ע.

אי מהתם, מפרק כירה, אכתי איכא למימר, דבשוגג הוא דשרי לרבי מאיר אף לדידיה, אבל במזיד אסיר לדידיה עולמית. כן משמע מדברי התוספות בפרק קמא דחולין.

עיינתי בתוספות חולין, ולא מצאתי כדבריך.

מכל מקום, הדברים שכתבתי נראים נכונים.

ביקורת תהיה כתב:מכל מקום, הדברים שכתבתי נראים נכונים.

עיינתי שוב, ולא מצאתי כדבריך, ודוק. ואולי אפשר ליישב שהתוספות כתבו כן משום שלאחר מכן רצו להוכיח דעת ר' יהודה, ואת זה אפשר להוכיח רק מסוגיא דחולין, ע"כ הביאו להוכחה דסוגיא דחולין בתוספות הקודם.