שוב ראיתי, כי בקרית מלך רב [הל' מכירה יא, ח ד"ה העולה] כתב
ודע דהא דאמרינן דאם גילה דעתו בשעת המכר הדרי זביניה, היינו במכר כל קרקעותיו, כן נראה מדברי התוס' בקדושין [שם ד"ה דברים] ובכתובות [שם], וכן נראה מדברי רש"י בקדושין [שם ד"ה ובעידנא] שכתב ז"ל דאילו פירש בשעת מכירה דאדעתא למיסק מזבין לא הוי זביניה דאדעתא דהכי לא זבין שיהיה דר כאן בלא קרקע ע"כ, וכ"כ הרא"ש [שם] והר"ן [כ, ב מדפי הרי"ף ד"ה ובעידנא] יעו"ש.
ואח"כ [ד"ה איך שיהיה] כתב
ומדברי רבינו [הרמב"ם שם] שכתב מי שמכר חצרו או שדהו וכו' משמע דבעינן שימכור קרקע דוקא, אבל נראה דס"ל דאפילו אם מכר קרקע אחד ופירש וכו' הדר זביניה
וכדיוקו מרש"י כבר כתב כן בשו"ת בני משה [סי' ז, דף יא, ד], הביאם במטה שמעון [סי' רז הגה"ט ס"ק כא]. וצ"ב שהמטה שמעון הביא דינים אלו כמח' הפוסקים, ושרוב הראשונים סוברים דוקא במכר כל קרקעותיו, ולא הזכיר שלשון השו"ע כלשון הרמב"ם, ומלשונם מדוייק דאף במוכר קרקע א' הדין כן, כמש"כ הקרית מלך רב.
מלבד זאת, בקיצור פסקי הרא"ש [מבעל הטור, קידושין ב, טו] כתב וז"ל מי שמכר כל קרקעותיו מפני שהיתה דעתו לצאת מן העיר וכו', עכ"ל. ולא ראיתי שהביאו דבריו.