פורום אוצר החכמה

במגילה כב:
רב איקלע לבבל בתענית צבור, קם קרא בספרא, פתח בריך, חתם ולא בריך. נפול כולי עלמא אאנפייהו, ורב לא נפל על אנפיה. מאי טעמא רב לא נפיל על אפיה, רצפה של אבנים היתה. ותניא ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה, עליה אי אתה משתחוה בארצכם, אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש. כדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד.
ופריך, אי הכי מאי איריא רב, אפילו כולהו נמי. ומשני, קמיה דרב הואי.

וצ"ב במציאות, וכי רק אצל רב הייתה רצפת אבנים, ובכל שאר בית הכנסת לא? מדוע? [אולי בגלל שעמד ב"בימה"?].

ועוד שמבואר שם בגמרא שלא רצה להטריח את הציבור שיעמדו לפניו אם יעבור לפניהם כדי שלא להיות במקום של רצפת אבנים, משמע כביכול רב ישב במקום מבודד קצת מהציבור כולם,
מה פשר דבר?

המשך הגמ' ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוה עביד כו', ואיבעית אימא אדם חשוב שאני כו'
וכתבו בספרי הכללים (ונפתח בראשונים)
"כשאומר בגמרא ואיבעית אימא צריך לעיין מהו הדוחק שיש ב[תירוץ] הראשון" (כללי שמואל אות שסו)

הדברים ידועים. ולענ"ד לא שייכים לנ"ד.

כי לא מסתבר לכאו' שהדוחק בתי' הא' יהיה מציאותי,
שנית, מתוס' שם למדתי שלא זה הטעם של התירוץ הנוסף, ע"ש.
ובפרט שלענין הלכה יש מח' גדולה בראשונים כאיזה תירוץ נקטינן לעיקר,

"לא מסתבר" למה? הא דוחקא קמן?
יכול להיות כמה דוחקי

יכול להיות כמה דוחקי, אמת.
אבל דוחק במציאות הדברים, כיצד בכלל יצא מפי המתרץ הראשון?
בכל מקום שבא עוד תירוץ, תמיד יש הבנה מה סבר התרצן הראשון.