נה, באָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא 'שִׁכְבַת זֶרַע' בְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה, 'שִׁכְבַת זֶרַע' בְּאֵשֶׁת אִישׁ, 'שִׁכְבַת זֶרַע' בְּסוֹטָה? דְּשִׁפְחָה חֲרוּפָה - כְּדַאֲמַרַן (פרט למערה ושלא כדרכה). דְּאֵשֶׁת אִישׁ - פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵת. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מְשַׁמֵּשׁ מֵת בַּעֲרָיוֹת פָּטוּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר חַיָּב (אביי בשלהי ידיעות הטומאה) מַאי אִיכָּא לְמֵימַר. אֶלָּא פְּרָט לִמְשַׁמֵּשׁ מֵתָה. דְּסוֹטָה לְמָה לִי? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: פְּרָט לְשֶׁקִּנֵּא לָהּ שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. אָמַר לֵהּ רָבָא: 'מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה' כְּתִיב. אֶלָּא אָמַר רָבָא: פְּרָט לְשֶׁקִּנֵּא לָהּ דֶּרֶךְ אֵבָרִים. סָלְקָא דַעְתָּךְ אָמֵינָא בִּקְפִידָא דְבַעַל תְּלָה רַחֲמָנָא, וְהָא קָא קָפֵד, קָא מַשְׁמַע לָן.
לאמר, בכל אחת משלש הפרשיות נדרש יתור הלשון באופן שונה:
א. בשפחה חרופה הכתוב בא למעט כל ביאה שאינה ביאה גמורה;
ב. באשת איש הכתוב בא למעט ביאה שאינה בגדר ביאה;
ג. ובסוטה הכתוב בא למעט קריבה שאין בה ביאה כלל
(לדעת רבא).
ונראה בביאור הענין:סתם שכיבת איש את אשה שבכל המקרא משמעהּ משגל, ונשאלת השאלה: אם כן אפוא לאיזה צורך הוסיף הכתוב והבהיר בשלשה מקומות שהשכיבה היתה שכיבה של זרע, דהיינו משגל?
ועל כך באה התשובה:
א. בשפחה חרופה הכתוב בא ללמדנו שאינו חייב כי אם על ביאה שהיא בשלמותה, ולא על העראה או שלא כדרכה
(ונחלקו הדעות אם ביאה בשלמות היינו כניסה שלמה או גמר ביאה).
ב. באשת איש כבר חייבה תורה אף על העראה ועל ביאה שלא כדרכה, ולא בא אפוא הכתוב אלא למעט ביאה שאינה בגדר ביאה:
משמש מת – לדעת רבא
(אבל משמש מתה אינה ביאה כלל ואין צורך למעטה);
משמש מתה – לדעת אביי
(אבל ביאה באיבר מת בגדר ביאה היא ולא נתמעטה).
ג. בסוטה –
לדעת רב ששת: כסוטה כשפחה חרופה, הכתוב בא ללמדנו שאינה נאסרת על בעלה כי אם במשגל רגיל, למעט ביאה שלא כדרכה (או העראה).
לדעת רבא: אין מסתבר שביאה המחייבת מיתה לא תאסור אשה על בעלה, ולא בא הכתוב אלא למעט מעשי חדודים; שלא יעלה על הדעת לומר ששכיבה האמורה בסוטה משמעהּ כפשטהּ – מעשי חדודים בעלמא
(שכן הבעל מקפיד גם על כך), אלא אף כאן משמעה משגל, ואין מעשי חדודים אוסרים אשה על בעלה.
אבל כל משגל שהוא, אף שאינו מחייב מיתה, כגון משמש מת, אוסר אשה על בעלה, כדאמר שמואל בפרק ארוסה: 'שחוף מקנין על ידו'.