פורום אוצר החכמה

בגמ', מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר.

פירש"י: דנראה כלועג לרש.

והנה בפירוש מילתא דלועג לרש לכאורה מצינו כמה אנפי בשמעתין. דהנה בגמ' נזכרו שני אופנים של לועג לרש.
א' לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וס"ת בזרועו... ואם עשה כן עובר משום לועג לרש.
ב' כל הרואה המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש.

ומיסודו של הדין הראשון, מצינו כן גם לענין ק"ש שהמת תופס ד' אמות שאסור לקרות בתוך ד' אמותיו, וכן לגבי מצות ציצית.

ולכאורה שני דינים חלוקים המה. דבדין הראשון הלעג לרש הוא במה שעושה מעשה מצוה בקרבת המת וכאילו לועג לו שאינו יכול לעשות כן.
ובדין השני הלעג לרש הוא בהיעדר מעשה שאינו חולק לו כבוד ללוותו.

ויש לדון באוכל בפני המת, אם זה שייך לדין הראשון שהלעג הוא בעצם המעשה, או שהלעג הוא במה שאוכל ואינו מתעסק די בכבוד המת כדין השני.

ונראה בזה בהקדם האי דינא דאינו מברך ואין מברכים עליו, דבאמת מצינו בזה שני טעמים חלוקים בספר הנר בשם רש"י (מובא ב'מוסף רש"י').
הא' לפי שאין דעתו מיושבת עליו ונראה כברכה לבטלה.
והב' שאם בא לברך כאילו ששכח צערו והוי כאילו לועג לרש.

(והנה לשני טעמים אלו לכאורה הוי טעם עיכוב במסוים שלא יברך אפילו אם רוצה,
וצ"ע שאין משמעות לשון רש"י כאן שאינו רשאי אלא שאינו מחויב, עי' תוס').

ולכאורה מבואר כאן גדר חדש של לועג לרש ששוכח צער האבילות,
ואולי זה שייך לחיוב ההתעסקות בכבוד המת, ויתכן דזה ענין הלעג לרש שישנו באכילה.

והנה בעיקר ענין לועג לרש, יל"ע אי הוי חיוב של בין אדם לחבירו בשרשו או שזה חיוב של בין אדם למקום.
ועוד זאת, אף אי חיוב ב"א לחבירו, אי הוי בגדר זכות תביעה של המת על אותו אדם המהלך בסביבתו או שזה חיוב בעלמא.

ונפ"מ בזה, שהרי מצינו כמה וכמה חיובים של ב"א לחבירו ועניני גמ"ח כמו תנחומי אבלים ובקור חולים, שמי שאינו מקיים זאת אע"פ שהוא מחויב בזה,
מ"מ אין לחולה או לאבל וכיו"ב זכות תביעה עליו ואינו מחויב לרצותו ולפייסו שימחול לו. ויל"ע איה מקום כבודו של איסור זה דלועג לרש.

ולישנא דקרא במשלי יז: לועג לרש חרף עושהו שמח לאיד לא ינקה. והרלב"ג מפרש שהחירוף הוא כלפי הקב"ה עושה הרש. והאב"ע מבאר שזה המשך לאמור למעלה בסמוך בוחן ליבות ה'. ונראה מזה דבאמת יסוד הדין הוא בין אדם למקום.

ובאמת יל"ע טובא, בהאי דינא דרואה את המת ואינו מלוהו מה לי לאיסור לועג לרש, והא מוטלת עליו המצוה של הלוית המת, ועמד בזה בפתחי תשובה הל' אבילות, יעו"ש.

ואולם אי נימא כאידך גיסא, דזה בגדר תביעה של ב"א לחבירו מצד המת שכאילו לועג לו, וכן משמעות לישנא ד'עובר' את"ש היטב דזהו מה שנתחדש בהאי חיובא דדברי קבלה.

יח, א

לֹא יְהַלֵּךְ אָדָם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וּתְפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ וְסֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְקוֹרֵא; וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן, עוֹבֵר מִשּׁוּם 'לוֹעֵג לָרָשׁ חֵרֵף עֹשֵׂהוּ'.
רַבִּי חִיָּא וְרַבִּי יוֹנָתָן הֲווּ שָׁקְלִי וְאָזְלִי בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, הֲוָה קָשַׁדְיָא תְּכֵלְתָא דְרַבִּי יוֹנָתָן, אָמַר לֵהּ רַבִּי חִיָּא: דַּלְיָהּ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ לְמָחָר בָּאִין אֶצְלֵנוּ וְעַכְשָׁו מַלְעִיגִים אוֹתָנוּ.

אך דעת הרמב"ם כדעת רבי יצחק להלן שהמספר אחר המת כאלו מספר אחרי האבן ואין שייך כלפיהם לעג לרש, תדע שלא הביא להלכה את האיסור להיכנס בבית הקברות מלובש בציצית, ומשום כך היה צריך להסביר את איסור ההליכה בבית הקברות בתפילין ובספר תורה ואיסור הקריאה בתורה בתוך ד"א של מת מטעם אחר – משום כבוד התפילין והתורה.
אך לא נמצא לו חבר להרמב"ם בדעה זו, ואף מרן בשלחן ערוך בהלכות ציצית ובהלכות אבלות פסק להלכה את האיסור של לעג לרש ביחס למת, כדלהלן:

מֻתָּר לִכָּנֵס בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְהוּא לָבוּשׁ צִיצִית, וְהוּא שֶׁלֹּא יְהֵא נִגְרָר עַל הַקְּבָרוֹת, אֲבָל אִם הוּא נִגְרָר עַל הַקְּבָרוֹת, אָסוּר מִשּׁוּם 'לוֹעֵג לָרָשׁ'.

נוטר הכרמים כתב:יש לדון באוכל בפני המת, אם הלעג הוא בעצם המעשה, או שהלעג הוא במה שאוכל ואינו מתעסק די בכבוד המת.

לדעת הט"ז המניעה היא לאוננים בלבד, והטעם: הואיל ומוטל עליהם להתעסק בקבורתו, האכילה בעת הזאת עלולה להתפרש כאדישות כלפיו; ולדעת הש"ך המניעה היא לכל אדם מצד דרכי הנימוס, כי האכילה בפני המת נראית כזלזול בכבודו. (מתוך פורום 'בית המדרש', נושא 'תפילה וקרי"ש בבית הקברות')

יח, ב

מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו אמרה חדא לחברתה חברתי בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם אמרה לה חברתה איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים.

לא מצאתי הסבר מדוע גורמת מחצלת כזו שהקבורים בה אינם יכולים לשוט בעולם.

אשמח אם אחד מבאי הפורום יודע.

זה לא עניין של בושה מהמתים האחרים?

מחצלת אינה כיסוי אטום ולפיכך חיסרון בצניעות כביכול

צלח

יט, א

בגמ', אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה... וה"מ בדברים שבגופו אבל בממונא עד דמיהדר למריה.

בהגהות ריח"ל מייזליש העיר לעיין בדברי רבינו ירוחם שהביא בשם הר"מ לענין גזלן, דבהרהר לעשות תשובה ולהשיב את הגזילה הוי צדיק,
וכאן מבואר דלא מהני לזה הרהור בעלמא.

אמנם י"ל, דהכא דמיירי להחשיבו כעשה תשובה, דהיינו שתיקן המעוות, הרי ודאי באופן שהעבירה היא בין אדם לחבירו ולא השיב את הגזילה לא תיקן המעוות.
אבל כאשר דנים בגדרי כשרות הגברא, ודאי דמהני הרהור תשובה להחשיבו כצדיק גמור, ומקבל על עצמו במחשבה להשיב את הגזילה ודיו, ופשוט.

וכיו"ב ידועה קושית המנ"ח על מה דאיתא בקידושין נ, ב דאם קידש את האשה ע"מ שאני צדיק הרי זו מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו.
וקשה דהרי כמה וכמה תנאים יש בתשובה, מצות וידוי וכל דיני התשובה. ועוד, מה עם עבירות שב"א לחבירו שלא ריצה את חבירו.

ושמעתי ממו"ר זצוק"ל, וכן מביא אביו הגרש"ז זצ"ל בספר מנחת שלמה משמו, דצ"ל דעכ"פ יש בחינה של 'שב' כבר בהרהור, ודוק.

חסידי אשכנז הסבירו, שהנשמה נראית למעלה (רק במקומם של הנשמות שמאחורי הפרגוד אך לא לפני הכבוד) בדיוק כדמותה שבקבר. ומפני כך צריך להיזהר שהנקבר לא יהיה במראה מבוזה. ואחת הראיות שלהם היא מהמעשה באותה ריבה שנקברה במחצלת של קנים.
הם כתבו על זה בהרבה מקומות.
הנה כמה קטעים:
"לאדם יש שתי נשמות. אחת היא הולכת למקום שהיו המעשים, והיא הנשמה, והיא נקראת 'רוח האדם' (ע"פ קהלת ג כא), והשנייה היא הרוח, ונקראת 'רוח בהמית', שנאמר (קהלת שם): 'רוח הבהמה', והיא אצל הגוף בקבר. ומה שמתפללין על הקברות, אותה הרוח שומעת. ולפעמים רואין החיים את המתים, היא הרוח, שנראית לפעמים כדמות המת, ובתכריכיה כמו תכריכי המת. ולפעמים היא עולה לשמים לשמוע מה דין למעלה, וזהו אותו מעשה בשתי רוחות שהיו מספרות וכו', במסכת ברכות, ואמרה האחת: אני קבורה במחצלת של קנים. ולפעמים הנשמה מגדת לאותה רוח מעשה דין שמים. ואותה הרוח בקבר, אצל המת, ובעלי אוב מעלין אותה הרוח... אך הנשמה, אין לה תכריכין, אך לפי כבודה מלבישין אותה..." (פירוש הרוקח על המגילות: איכה-קהלת, קהלת ג כא, מהדורת הרב י' קלוגמן, בני-ברק תשמה, עמ' קיח)
כן כותב ר' אלעזר מוורמייזא, ה'רוקח': "הנפש, כשעומדת לפני השכינה - אין תלוי בבגדים; אך אותם העומדים לשמוע מאחורי הפרגוד. ר' ינאי ציוה שלא לקוברו בבגדים יפים יותר משאר בני אדם, ולא פחותים מהם. אם כן, מי שהוא צדיק ונקבר ערום, כמו ההרוגים – 'נתנו נבלת עבדיך, בשר חסידיך' (על־פי תהלים עט ב) – וכי אותו צדיק יתבייש?! ואותה שנקברה במחצלת של קנים, נתביישה לעלות; והלא התולעים אוכלים את הגוף והבגדים בלים, ומה צורך לנשמה מתכריכין? אלא, כשהם לפני הקב"ה - אותם בגדים שעל המת, אינם על הנשמה, אלא מה שמתבייש בעבור הבגדים - לעמוד בין העומדים לשמוע מה שגוזרים למעלה, כי שם מקום שמתקבצות הנשמות לשמוע מה שגוזר. אבל הנשמות כשעומדות לפני השכינה, כל אחת לפי מעשיה" (חכמת הנפש, עמ' נז).
ובמקומו הארכתי בע"ה.

יח, ב
בני ר' חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו.
יש לתמוה למה אירע להם כדבר הזה? ו מה גדולה הקושיא לאור הנאמר בב''מ ריש הפועלים שר' חיא עשה שלא השתכחה תורה מישראל ואיך בדבר שהצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו?
ב ויתכן, כי קרייתא הוא אחוזות - כפרים ויושביהן כמוש''כ רש''י סוכה מד, ב, והוי עסק וטפול בצרכי רבים, והעוסק בצרכי צבור משכח תלמודו כמוש''כ המדרש תנחומא בפרשת וארא. ועיין.

שייף נפיק כתב:יח, ב
בני ר' חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו.
יש לתמוה למה אירע להם כדבר הזה? ויתכן, כי קרייתא הוא אחוזות - כפרים ויושביהן כמוש''כ רש''י סוכה מד, ב, והוי עסק וטפול בצרכי רבים, והעוסק בצרכי צבור משכח תלמודו כמוש''כ המדרש תנחומא בפרשת וארא. ועיין.

יתכן שעלפי זה נבין למה התענינו אם יודע אביהם בצערם, כי על העוסקים בצרכי ציבור נאמר (אבות ב, ב) ''וכל העמלים עם הציבור יהיו עמלים לשם שמים שזכות אבותם מסייעתם", (עיין מגן אבות לרשב''ץ שקאי על אבותם של העוסקים) ומה שמזכירים בעוסקים בצבור את אבותם, אפשר, כי העוסק בציבור הוא בסכנה שמא יגבה עליהם, והכבירו חז''ל בגנות פרנס המשתרר על הצבור, כי במה נחשב הוא, ורם ונישא מן הצבור, הלא הכל מן שמיא ואפילו ריש גרגותא משמיא מנו ליה, (ב''ב צא, ב) אבל מעלת האבות שתולה בהם כאומר לא בזכותי אלא בזכות אבותי, ולכן מצינו שאומרים (תענית כ, א מגילה ג, א ועוד) עשה למען כבוד בית אבא, ואפשר שזהו שרצו לעורר זכות אביהם בהיות שכחה זו נובעת מחמת היותם עוסקים בצרכי צבור.
ואולי זהו הגנאי מעט שיש במכנה שם חניכת בתי אבות, שמצינו שהשתבחו חז''ל (תענית כ, ב) שלא כינו אפילו שם חניכת בתי אבות, כי הקורא בשם החניכה כאומר שאיננו כלום רק בזכות אבותיו, ואכן מי שלא נסמך נקרא בשם אביו, ובלשון גנאי מצינו הרבה שקורא לו בשם אביו, וכן בכעס (כמו בן אמוץ כלה נבואתך וצא).
ופטפוטי דאורייתא טבין.
ויתכן פשוט יותר שרצו להזכיר זכות אביהם שהוא אשר עשה שלא תשתכח תורה ישראל.

יח,ב
גמ' והוא הכה את שני אריאל מואב שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. נראה לבאר שמעלת דורות של בית ראשון ושני היא ע"פ הסיפרי שהביאו התוס' ב"ב כג,א עה"פ כי מציון תצא תורה שכיוון שראוה את העבודה מכוון ליבו טפי, ולכן נחשבו אותם הדורות למעולים וקמ"ל קרא שאעפ"כ לא היו בדורות אלו כמו בניהו בן יהוידע.

מתני' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש ומן התפילה ומן התפילין ומכל מצוות האמורות בתורה נושאי המיטה וחילופיהם וחילופי חילופיהם את שלפני המיטה ואת שלאחר המיטה את שלפני המיטה צורך בהם פטורים ואת שלאחר המטה צורך בהם חייבים ואלו ואלו פטורים מן התפילה.
והטעם הפטור כ' רש"י שמתו מוטל לפניו טרוד במחשבת קבורה והוא דומיא דחתן דפטור משום טירדא דמצווה, ונושאי המיטה לא פי' רש"י האם חשיבי כעוסקים במצווה או שרק הוה טירדא דמצוה.
ובתוס' כ' הכי גריס רש"י דלאחר המיטה אפלו המיטה צריכה להם חייבין לפי שלעולם לא היו רגילים לשאת שכבר נשאו חלקם ותימה קצת הלשון לפרש מאי קאמר אפי' צריכה להם לא היו נושאין כלל את המת. ובאמת ברש"י שלפנינו מבואר שלאחר המיטה אף אם צורך חייבים הואיל שכבר יצאו ידי חובתן. אך המהרש"א ברש"י שלפנינו היה הגירסא הואיל ואין צורך בהם וכ' שמשכ' התוס' בשם רש"י אינו ברש"י שלפנינו.
ובאמת לספרים דידן תיקשי כיוון שיש למיטה צורך בהם אמאי לא יפטרו מדין עוסק במצווה.
וי"ל דרש"י סבר שנושאי המיטה שלאחר המיטה הואיל וכבר יצאו ידי חובת המצוה אע"פ שיש למיטה צורך בהם מ"מ לית בהו טירדא דמצוה שאחר יצאו את עיקר המצוה שוב אינם טרודים משא"כ נושא המיטה שעוד לא קיימו את חובתן הם טרודים לקיים את המצווה ולכן פטורים מק"ש.
ובזה יש ליישב דלכאורה תיקשי אמאי נושאי המיטה לאחריה חייבים בק"ש ומה בכך שכבר נשאו את המיטה והא בהליכתן אחר במיטה מקיימים מצוות לויית המת ויפטרו מק"ש ולהאמור מבואר דמה בכך שמקיימים מצוות לויה כיוון שאינם טרודים יכולים לקרוא ק"ש.
ותוס' לא ניחא להו בפי' רש"י דתוס' לשיטתייהו אזלי דפטור דמי שמתו מוטל לפניו הוא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה ולא משום טירדא דהתוס' בסו"פ דלעיל כ' דאנו שבשום פעם אין אנו מכוונים היטב גם חתן יש לקרות ולכאורה אמאי ס"ל בסוגין דמי שמתו מותל לפניו אינו ראשי להחמיר ולקרות וע"כ שפטור דחתן הוא משום טירדא ולכן יכול להחמיר על עצמו אבל אונן אן הפטור משום טירדא ולכן אינו רשאי להחמיר על עצמו, וה"ה לנושאי המיטה שאין פטורין משום טירדא וממילא אין טעם לחלק בין נושאי המיטה שלאחר המיטה לבין נושאי המיטה שלפני המיטה ותרוויהו אם למיטה צורך בהם פטורים ואם לאו חייבים.

ביקורת תהיה כתב:

נוטר הכרמים כתב:יש לדון באוכל בפני המת, אם הלעג הוא בעצם המעשה, או שהלעג הוא במה שאוכל ואינו מתעסק די בכבוד המת.

לדעת הט"ז המניעה היא לאוננים בלבד, והטעם: הואיל ומוטל עליהם להתעסק בקבורתו, האכילה בעת הזאת עלולה להתפרש כאדישות כלפיו; ולדעת הש"ך המניעה היא לכל אדם מצד דרכי הנימוס, כי האכילה בפני המת נראית כזלזול בכבודו. (מתוך פורום 'בית המדרש', נושא 'תפילה וקרי"ש בבית הקברות')

וע"ע בפת"ש בריש סימן שמא, שכתב נפק"מ למחלוקת הזאת לעניין שבת. ולמעשה פסק להחמיר כש"ך.

יט.
'אם יכולים להתחיל ולגמור .. אפילו פסוק אחד'
יש ענין דוקא בפסוק? ואם זה משפט אחד [נגיד עד אתנחתא].
אם כן מה הענין?

שומע ומשמיע כתב:יט. 'אם יכולים להתחיל ולגמור . . אפילו פסוק אחד': יש ענין דוקא בפסוק? ואם זה משפט אחד [נגיד עד אתנחתא]. אם כן מה הענין?

בפשטות הכוונה לפסוק ראשון (ופ' ראשונה) דק"ש (וע"ד ק"ש דרבי יהודה הנשיא - לעיל יג, ב). ואוי"ל דתלוי הוא במחלוקת הראשונים - אדלעיל ב, א (נפסקה להלכה בשו"ע אדה"ז או"ח ר"ס נח).

שומע ומשמיע כתב:יט.
'אם יכולים להתחיל ולגמור .. אפילו פסוק אחד'. יש ענין דוקא בפסוק? ואם זה משפט אחד [נגיד עד אתנחתא]. אם כן מה הענין?

מגילה כב ע"א, תענית כז ע"ב: "כל פסוקא דלא פסקי' משה, אנן לא פסקינן לי' ".

שם מדובר שלכתחילה לא עושים כן, כאן הוא יהיה אנוס להפסיק באמצע, זה נקרא שהוא פוסק את הפסוק?

שומע ומשמיע כתב:

הפשטן כתב:

שומע ומשמיע כתב:יט.
'אם יכולים להתחיל ולגמור .. אפילו פסוק אחד'. יש ענין דוקא בפסוק? ואם זה משפט אחד [נגיד עד אתנחתא]. אם כן מה הענין?

מגילה כב ע"א, תענית כז ע"ב: "כל פסוקא דלא פסקי' משה, אנן לא פסקינן לי' ".

ומזה מתחייב גם שאין ענין להגיד חלק מפסוק?

לא שאין עניין, אלא שאסור.
ועיין על זה עוד, באנצי' תלמודית, ערך "כל פסוקא דלא פסקי' משה".

ידידיה כתב:צלח

בבן יהוידע הקשה על זה שהרי מי שהוא עני אזי עושים לו תכריכים משל ציבור ולמה נקברה במחצלת של קנים.
וביאר שיש אמגושי הגונבים תכריכים וכך היה שגנבו תכריכיה והשאירוה במחצלת של קנים.

אך לא הבנתי לדבריו אמאי חזרה ושאלה אותה חברתה שנשוט בעולם והרי ידעה מאשתקד שקבורה במחצלת של קנים

מדוע קיימא לן להלכה שהמדבר על המת אפי' אחר מותו יש לו לבקש מחילה מהמת [עיין שו"ע סי' תרו ס"ג ובמשנ"ב שם], והרי למת עצמו ממש לא איכפת והרי זה כמדבר על אבן כדמוכח בגמ'.
ואכן המשנ"ב נרט שיש לו לבקש מחילה על שעבר על החרם, אז יש על מה לבקש סליחה על מה הקשר שצריך לבקש מהמת דייקא.

בגמ' בדף כ. הובאו הסיפורים של רב גידל שישב בשערי טבילה, וכן ר' יוחנן. ושאלו חכמים את רב גידל מדוע אינו חושש מיצה"ר, אמנם את ר' יוחנן לא שאלו מדוע אינו חושש
מיצר הרע, אלא רק מדוע אינו חושש מעין הרע. וביאר הבן יהוידע, שאכן ר' יוחנן לא הסתכל על הנשים אלא עיניו היו טוחות בקרקע, לעומת רב גידל שכן הסתכל משום
שהדריך את הנשים כיצד לטבול. בנוסף, הובא בגמ' בסוף ב"ק, שהעפעפים של ר' יוחנן היו כבדות והיה צריך להרים אותם עם כפית, ולכן אולי גם זה מבאר מדוע לא שאלו
אותו על יצה"ר.

בברכה המשולשת כתב:זה לא עניין של בושה מהמתים האחרים?

כן כתב בס' שיטה מקובצת ברכות (המיוחס לר"א אלאשבילי או לריטב"א) שהיתה מתביישת מפני הרוחות אחרות, עיי"ש.

ועיין בס' שערי קדושה (לרח"ו) חלק רביעי (מהדורת מישור) עמ' ש"י, שמבאר מאמר חז"ל אל תקברוני בלבנים וכו' ומה שנזכר כאן שהיתה קבורה במחצלת של קנים.
וע"ע ס' מכתב מאליהו (להגה"צ רא"א דסלר) ח"ב (תשכ"ג) עמ' 62 [הכנה פנימית לראש השנה]. וכן ספר זכרון לבעל מכתב מאליהו ח"א עמ' שצב-שצג.

תורה מפוארת כתב:מדוע קיימא לן להלכה שהמדבר על המת אפי' אחר מותו יש לו לבקש מחילה מהמת [עיין שו"ע סי' תרו ס"ג ובמשנ"ב שם], והרי למת עצמו ממש לא איכפת והרי זה כמדבר על אבן כדמוכח בגמ'.
ואכן המשנ"ב נרט שיש לו לבקש מחילה על שעבר על החרם, אז יש על מה לבקש סליחה על מה הקשר שצריך לבקש מהמת דייקא.

מסוגיא דידן נראה שלא מצאו חז"ל ראיה ברורה לכאן או לכאן.

דורש טוב לעמו כתב:בגמ' בדף כ. הובאו הסיפורים של רב גידל שישב בשערי טבילה, וכן ר' יוחנן. ושאלו חכמים את רב גידל מדוע אינו חושש מיצה"ר, אמנם את ר' יוחנן לא שאלו מדוע אינו חושש
מיצר הרע, אלא רק מדוע אינו חושש מעין הרע. וביאר הבן יהוידע, שאכן ר' יוחנן לא הסתכל על הנשים אלא עיניו היו טוחות בקרקע, לעומת רב גידל שכן הסתכל משום
שהדריך את הנשים כיצד לטבול. בנוסף, הובא בגמ' בסוף ב"ק, שהעפעפים של ר' יוחנן היו כבדות והיה צריך להרים אותם עם כפית, ולכן אולי גם זה מבאר מדוע לא שאלו
אותו על יצה"ר.

כהאופן הב' כותב בהגהות הב"ח כאן על הדף

עזריאל ברגר כתב:

תורה מפוארת כתב:מדוע קיימא לן להלכה שהמדבר על המת אפי' אחר מותו יש לו לבקש מחילה מהמת [עיין שו"ע סי' תרו ס"ג ובמשנ"ב שם], והרי למת עצמו ממש לא איכפת והרי זה כמדבר על אבן כדמוכח בגמ'.
ואכן המשנ"ב נרט שיש לו לבקש מחילה על שעבר על החרם, אז יש על מה לבקש סליחה על מה הקשר שצריך לבקש מהמת דייקא.

מסוגיא דידן נראה שלא מצאו חז"ל ראיה ברורה לכאן או לכאן.

עי' ערוה"ש סי' תרו ס"ד.

כ:
בגמ', רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דרבי אמי וזמנין אמר לה משמיה דרבי אסי אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה.
מה התשובה של הקב"ה [כביכול], הם שאלו הלא בתורה כתוב 'אשר לא ישא פנים', והוא יתברך ענה שיש סיבה למה הוא נושא פנים, אבל עדיין הוא נושא פנים. קצת קשה הלשון.
ושמא יש לדייק בלשון הגמרא שלא שאלו איך אתה נושא פנים לישראל וכו' והלא כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים, שאז בהכרח משמע שהקושיא היא על איך נושא פנים, רק הלשון כתוב בתורתך אשר לא ישא פנים וכו' והלא אתה נושא פנים, פירוש שעיקר הקושיא למה נושא פנים ולא איך. ועדיין דוחק קצת.

חיימקה כתב:

עזריאל ברגר כתב:

תורה מפוארת כתב:מדוע קיימא לן להלכה שהמדבר על המת אפי' אחר מותו יש לו לבקש מחילה מהמת [עיין שו"ע סי' תרו ס"ג ובמשנ"ב שם], והרי למת עצמו ממש לא איכפת והרי זה כמדבר על אבן כדמוכח בגמ'.
ואכן המשנ"ב נרט שיש לו לבקש מחילה על שעבר על החרם, אז יש על מה לבקש סליחה על מה הקשר שצריך לבקש מהמת דייקא.

מסוגיא דידן נראה שלא מצאו חז"ל ראיה ברורה לכאן או לכאן.

עי' ערוה"ש סי' תרו ס"ד.

אכן הוא נוקט כשיטה זו, ואיני יודע מנין לו להכריע במחלוקת האמוראים.

וארחיב מעט:
בדף יח עמוד א הביאו שרבי חייא נוקט שאיכפת למתים ממה שאנו עושים אם הוא נגד כבודם, ורבי יונתן חולק ונוקט שהמתים "אינם יודעים מאומה".
בסוף עמוד ב מביאים ראיה שרבי יונתן חזר בו, ודוחים אותה.
ובדף יט עמוד א מביאים שרבי יצחק אמר שהמספר אחר המת כמספר אחר האבן, והסתפקו אם פירוש הדברים שהמתים אינם יודעים או שיודעים ולא איכפת להם (אולי כהמשל הידוע (המיוחס לגר הצדק רבי אברהם בן אברהם הי"ד המכונה הגרף פוטוצקי) שאדם מבוגר לא כועס על שהחריבו לו ארמון של חול בילדותו). וע"פ שיטת הרמב"ם שפוסק בדרך-כלל כ"איכא דאמרי" - יוצא שהעיקר בדברי רבי יצחק כפי השיטה שהמתים יודעים ולא איכפת להם.
אז יש לנו ג דעות:
א. ידעי ואיכפת להו (רבי חייא, וכדבריו נקטינן לאסור קיום מצוות בבית החיים).
ב. ידעי ולא איכפת להו (רבי יצחק, אליבא ד"איכא דאמרי").
ג. לא ידעי משותא דעלמא הדין (רבי יונתן, ורבי יצחק ללישנא קמא).
ועל זה תמהני מנין לערוה"ש להכריע כרבי יצחק נגד רבי חייא, דכוותיה נקטינן הלכה למעשה!

ועל הכל - הרי ראינו שהמספר לשון הרע על "עצים ואבנים" - עונשו חמור. ולכן ברור טעם האיסור והפגם שבדבר. אלא שיש לעיין האם יש מקום לבקש מחילה מהמת או שזהו רק חטא שבין אדם למקום.

עזריאל ברגר כתב:תמהני מנין לערוה"ש להכריע כרבי יצחק נגד רבי חייא, דכוותיה נקטינן הלכה למעשה!

אי משום הא לא איריא, שהרי כבר הוזכר למעלה שהרמב"ם נקט כרבי יצחק; אלא אי קשיא הא קשיא: הרי הוא גופיה פסיק בהלכות ציצית שיש ליזהר בדברים שיש בהם משום לועג לרש, והיינו דלא כרבי יצחק.

כ"א ב'
אפילו במעשה מרכבה פוסק.
ופי' ראשונים ז"ל (שכחתי מי) שהכוונה לתפילת המרכבה [דאם באמצע לימוד אין נ"מ בין נגלה לסתרי תורה].
וחזינן דתפילת המרכבה שם תפילה עלה, ובפרט למה דחותמת בברוך [וכעין ההיא דרבי נחוניא בן הקנה שקבעה הלשם בראש ספרו הטהור].
ויל"ע אם למאי דמסקו דלית הלכתא כוותיה אז רק בשמונה עשרה אינו פוסק ליהא שמיה רבא, או שמא להלכה גם בתפילת המרכבה אינו פוסק לאיש"ר.

לענין כתב:כ"א ב' אפילו במעשה מרכבה פוסק.
ופי' ראשונים ז"ל (שכחתי מי) שהכוונה לתפילת המרכבה [דאם באמצע לימוד אין נ"מ בין נגלה לסתרי תורה].
וחזינן דתפילת המרכבה שם תפילה עלה, ובפרט למה דחותמת בברוך [וכעין ההיא דרבי נחוניא בן הקנה שקבעה הלשם בראש ספרו הטהור].
ויל"ע אם למאי דמסקו דלית הלכתא כוותיה אז רק בשמונה עשרה אינו פוסק ליהא שמיה רבא, או שמא להלכה גם בתפילת המרכבה אינו פוסק לאיש"ר.

השאלה היא האם "לית הלכתא כוותיה" גם במה שהוא סבר שמעשה מרכבה מקודש יותר משמו"ע לענין הפסק בתפילה.

כב, ב

בגמ', אמר רבא הלכתא, בריא המרגיל וחולה המרגיל ארבעים סאה, ובריא לאונסו תשעה קבין, אבל לחולה לאונסו פטור מכלום.

הובא בספר דף על הדף כאן: לגירסא שלפנינו הקשה בספר אלפי מנשה דקשה מהמשנה (פ"ג דמקוואות מ"ד) דאי' שם: בע"ק החולה שנפלו עליו ט' קבין וכו', מבואר דמהני ט' קבין בחולה. ולדברי רבא אין אופן בחולה שסגי בט' קבין.

עוד הקשה בספר מנחת שמואל, דלכאורה דברי רבא הם הלכתא בלא טעמא, דפסק בחדא כר' דימי ובחדא כרבין.

ובקובץ שומר ציון הנאמן (קובץ קלט עמ' רעו) הובא גירסת ש"ס כת"י ושם הגירסא: אמר רבא, מדברי כולם נלמוד הלכתא, בריא המרגיל מ' סאה, חולה המרגיל ובריא לאונסו ט' קבין. וחולה לאונסו פטור מכלום. ולפי"ז א"ש בפשטות ב' הקושיות, דהמשנה דמקוואות איירי בחולה המרגיל. ורבא פסק כרבין ודלא כרב דימי וא"ש הכל.

וראה גם בתשו' הרשב"א (ח"א סי' ריט) שהביא ג"כ כגירסת הכת"י הנ"ל וכתב שהיא הגירסא הנכונה. ע"כ מובא שם.

ויש לציין עוד לדברי תשובת רבי יוסף מסלוצק (סי' ג) שהביא שכן היא גם גירסת הבה"ג, וז"ל בה"ג אמר רבא מדברי כולם נלמד ברי המרגיל ארבעים סאה חולי המרגיל וברי לאונסו תשעה קבין חולה לאונסו פטור מכלום, ויעו"ש להלכה בענין טבילת בע"ק בערב יוה"כ ל'בני תורה החלושים'.

ואמנם כך היא הגירסא גם ב'כתוב שם' להראב"ד כאן, ובפסקי ריא"ז ובפסקי רי"ד ובשיט"מ כאן,
וראה בראבי"ה (סי' סח):

ובמסקנא אמר רבא הלכתא חולה המרגיל ובריא לאונסו ט' קבין אבל חולה לאונסו פטור מכלום, וכן הגירסא בספרים מדוייקים, ויש גירסא אחרת ולא דייקא

.

ובעיקר התמיהה ממתני' דמקוואות, יעויין בגלות עליות שם, ובאור שמח הל' תפילה פ"ד ה"ו.

מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ ירד וטבל ושנה להם אמרו לו לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בהלכות דרך ארץ אמר להם אף על פי שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי:
פלא והפלא, מדוע ענה להם שמיקל רק על אחרים ולא על עצמו, בשעה שלכאורה היה יכול לענות להם באופן הפשוט ביותר, הלא הוא מהלך על שפת הנהר, ואף אם ביושב בישיבה מותר לשנות בהלכות ד"א, אבל עכ"פ כשהוא על שפת הנהר הדעת נותנת שיקדים לטבול.

מצפה כתב:מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ ירד וטבל ושנה להם אמרו לו לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בהלכות דרך ארץ אמר להם אף על פי שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי:
פלא והפלא, מדוע ענה להם שמיקל רק על אחרים ולא על עצמו, בשעה שלכאורה היה יכול לענות להם באופן הפשוט ביותר, הלא הוא מהלך על שפת הנהר, ואף אם ביושב בישיבה מותר לשנות בהלכות ד"א, אבל עכ"פ כשהוא על שפת הנהר הדעת נותנת שיקדים לטבול.

נכון, ומזה עצמו שלא ענה להם כך, כי רצה ללמדם דבר זה שיש להחמיר לעצמו ולא לאחרים, ומה רבותא יהיה באומרו שכיון שהוא ליד הנהר לכן טבל.

בקשר לסיפור זה, האם יש דרך לברר איזה רבי יהודה זה? רבי? בר אילעאי ? בן בבא? בן בתירא? בן גמליאל?

בן בתירא? וודאי לא. לרבי יהודה בן בתירא אין טבילה לבעל קרי בכלל.

טעם לט' קבין
viewtopic.php?f=17&t=44363&hilit=%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%9F#p523407

אהרן תאומים כתב:בקשר לסיפור זה, האם יש דרך לברר איזה רבי יהודה זה? רבי? בר אילעאי ? בן בבא? בן בתירא? בן גמליאל?

האם סתם רבי יהודה בגמרא אינו רבי יהודה בר אילעאי?

מיללער כתב:

אהרן תאומים כתב:בקשר לסיפור זה, האם יש דרך לברר איזה רבי יהודה זה? רבי? בר אילעאי ? בן בבא? בן בתירא? בן גמליאל?

האם סתם רבי יהודה בגמרא אינו רבי יהודה בר אילעאי?

בוודאי (אלא שכן ממקומו הוא מוכרע)

מעשה ברבי יהודה שראה קרי והיה מהלך על גב הנהר אמרו לו תלמידיו רבינו שנה לנו פרק אחד בהלכות דרך ארץ ירד וטבל ושנה להם אמרו לו לא כך למדתנו רבינו שונה הוא בהלכות דרך ארץ אמר להם אף על פי שמיקל אני על אחרים מחמיר אני על עצמי:

נתקשיתי מהיכן ידעו תלמידיו שרבי יהודה בע"ק.
ולפו"ר צ"ל או שבקשו שישנה פרק אחד סתם ולא הסכים, ומתוך כך הבינו וחזרו ובקשו שישנה להם בהל' דר"א או שצ"ל שראוהו הולך לנהר.