פורום אוצר החכמה

נשאלתי מאיש יקר העמל בתורה וז"ל:
שלום ,
תלמוד בבלי מסכת נדה דף כב/ב
ומאי נפקא מינה בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין נפקא מינה דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי ישמעאל כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר אין למדין הימנה מופנה מצד אחד לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין לרבנן למדין ומשיבין מופנה משני צדדין דברי הכל למדין ואין משיבין ורבי ישמעאל מאי איכא בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין נפקא מינה דהיכא דאיכא מופנה מצד אחד ומופנה משני צדדין שבקינן מופנה מצד אחד.
והשאלה כשמופנה מצד אחד מהיכן לומדים מהופנה או מהשאינו מופנה?

מדת גזרה שוה כך היא:
מלה שוה שנכתבה בשני ענינים שבתורה – מלמדת כי הלכה מסוימת הכתובה בענין האחד הרי היא כמי שכתובה גם בענין השני בפירוש.
לדעת רבי ישמעאל, אין התורה נדרשת במדה זו אלא כשבאחד משני הענינים – במלמד או בלמד – המלה מופנית.

ביבמות ע א נראה כדברי הרב ביקורת תהיה.

מדת 'גזרה שוה' היא שיטת הוראה באמצעות ציוני הכוונה מענין למשנהו. לדוגמא:

אצל קרבן הפסח נכתבה אזהרה: 'וכל ערל לא יאכל בו', ולצידה ציון הכוונה לתרומה, לאמר: אף תרומה מוזהר הערל שלא לאכול. (נֶאֱמַר 'תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר' בְּפֶסַח, וְנֶאֱמַר 'תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר' בִּתְרוּמָה; מַה 'תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר' הָאָמוּר בְּפֶסַח - עָרֵל אָסוּר בּוֹ, אַף 'תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר' הָאָמוּר בִּתְרוּמָה - עָרֵל אָסוּר בּוֹ.)

ושלש דרגות בה:
א. הכוונה מפורשת דו־כיוונית (מופנה משני צדדים),
ב. הכוונה מפורשת חד־כיוונית (מופנה מצד אחד),
ג. הכוונה מרומזת באמצעות בחירה מאוצר המלים מלה זהה לשני הענינים (אינה מופנה כל עיקר).