פורום אוצר החכמה

עושה חדשות כתב:אמר רבי יוסי בר' חנינא: לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו, שנאמר: כתב לך פסל לך, מה פסולתן שלך אף כתבן שלך, משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל, ועליו הכתוב אומר: טוב עין הוא יבורך וגו' ... אלא פילפולא בעלמא

האם כעת מצינו מ"מ איזה משמעות לזרעו של משה יותר משאר ישראל לענין פלפולה של תורה וכד'?

ר' אחא בשם ר' יוסי בר' חנינה, בשעה שעלה לשמי מרום, שמע קולו של הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומ' הלכה משם אומרה, ר' אליעזר או' עגלה בת שנתה ופרה בת שתים.
אמ' משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבון העולמים, העליונים והתחתונים ברשותך, ואת יושב ואו' הלכה משמו של בשר ודם.
אמ' לו הקדוש ברוך הוא, משה, צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחילה, ר' אליעזר אומ' עגלה בת שנתה ופרה בת שתים.
אמ' לפניו, רבון העולמים, יהי רצון שיהי מחלציי, א' לו חייך שהוא מחלציך, הד' /הדא/ היא דכ' /דכתיב/ ושם האחד אליעזר (שמות יח: ד), ושם אותו המיוחד אליעזר.

HaimL כתב:נראה לי לומר בזה פשט, שפסלתן של הלוחות הוא סברות וטעמים דאדחו להלכתא, ועל זה חידש הכתוב דאפ"ה היה משה רבנו וזרעו מקבל עליהם שכר. וכתבן של לוחות הוא אמיתה של תורה (ושמא למדוהו כעין תנא דבי רבי ישמעאל ושב הכהן ובא הכהן), וע"ז מתיב רב חסדא מקרא דכתבו לכם וגו' דכתבה ניתן לישראל. ומתרצת הגמרא אלא פלפולא בעלמא, ופירש"י, להבין דבר מתוך דבר.

ונמצא דלמסקנה איכא ג' חלוקות,

פסלתן, הוא כל סברות וטעמים דלא אליבא דהלכתא.
כתבן, למשה, הוא פלפולא דלאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא.
כתבן, לישראל, הן הן גופי הלכות.

וה"נ מסתברא, מדמקיש כתבן לפסלתן, משמע דכתבן דניתן למשה רבנו, דומיא דפסלתן, והיינו פלפול הסברות והטעמים.

בני משה שמעבר לסמבטיון

סיפורים על שבט בני משה הם חלק מן המיתוס של עשרת השבטים האבודים ומתוארים בהרחבה בסיפוריו של אלדד הדני. הם שוכנים בארץ רחוקה ונפלאה מעבר לנהר סמבטיון האגדי ומקיימים חיים יהודיים מושלמים. עם בוא הגאולה הם יצטרפו לבני עמם הנדכאים בגלות יחד עם שאר שבטי ישראל האבודים. אלדד הדני מכנה אותם בשם נוסף: שבט ינוס.

מקור האגדה על בני משה
ראשיתה של האגדה על בני משה היא בתעלומה האופפת את גורל בניו של משה במקרא. שני בנים היו למשה: גרשום ואליעזר. אך ספר התנ"ך אינו מספר עליהם כמעט דבר.[1] גם המידע על צאצאיהם מועט ביותר ונפסק לאחר דור אחד – נזכר רק רחביה בן אליעזר אך לא נזכרים בניו.[2] מן הנאמר: "ויבדל אהרן להקדישו ומשה ובניו יקראו על שבט הלוי" (דברי הימים א' כג, יג - יד) נראה ששבט לוי, שאינו נזכר בין השבטים האבודים, זוהה מאוחר יותר כבני משה.

המקור הקדום ביותר לאגדת בני משה הוא תרגום יונתן בן עוזיאל על הבטחת אלהים למשה כי יקום ממנו עם רב (שמות ל"ד 10) ומוסיף התרגום : "אולם ממך יצאו עמים צדיקים, נגד כל עמך אעשה להם נסים בזמן שיפלו בשבי על נהרות בבל ואעלם משם ואובילם מעבר לנהר סמבטיון." במדרש בראשית רבתי מסופר כי הלויים סירבו לנגן ולשיר לשוביהם הבבלים וכדי שלא יאלצום לכך קצצו הלויים את אצבעותיהם. בזכות מעשה גבורה זה לקח אותם האלוהים אל הארץ הנפלאה שמעבר לסמבטיון.[3] בני משה מתוארים באגדה זו כמקדשי השם שהאל הצילם מסבלותיהם בדרך נס והביאם למקום מבטחים.[4]

הסיפור על בני משה, כקהילה יהודית החיה חיים מוסריים מושלמים תוך שוויון מוחלט בין כל חבריה מופיע גם במסורות מוסלמיות המסתמכות על הקוראן המספר על מפגשו של מוחמד עם קהילה שהם "מעמו של משה אומה ההולכים באורח מישרים ובצדק".[5]

בני משה כאוטופיה יהודית
במקום מושבם האגדי בני משה חיים בביטחון מוחלט. אין עליהם שלטון זר ואיש אינו מאיים עליהם. ארצם היא מעין חצי אי המוגן על ידי נהר הסמבטיון. הם חיים ברווחה ובעושר "שוכנים בבתים מפוארים ובניינים הדורים ומגדלים נאים הם בונים לעצמם" אדמתם פוריה והם מתקיימים מעבודת האדמה ומגידול מקנה. אין בארצם כלל חיות טמאות ואפילו לא רמשים וחרקים, רק צאן ובקר. והעיקר: "הם בעלי אמונה בעלי תורה בעלי משנה תלמוד ואגדה, ותלמוד שלהם בלשון הקדש". הם שומרים על כל המצוות, קלה כחמורה. אין בהם בכלל בעלי מידות רעות וכולם צדיקים וחסידים גמורים.[6] תיאור זה של בני משה היווה השראה למופת של חברה יהודית אוטופית, המגלמת את האתוס היהודי הצרוף, תמצית תקוות התורה להתנהגותם החברתית של בני אנוש.[5] חברה כזו עמדה לנגד עיניו של אחד העם כשבחר בשם בני משה לאגודה הציונית שהקים ב־1889 באודסה במגמה ליצור עלית שתביא להתחדשות רוחנית ולאומית של העם היהודי.

במיתוס על עשרת השבטים שהציג חיים יהודיים אלטרנטיביים לחיי הגולה ייצגו בני משה את האפשרות לחיות רק על פי התורה ודיני היהדות, בלא השפעות של תרבות הסביבה שאינה יהודית. אלדד הדני תיאר את בני משה כמי שחיים בשלום ובשלווה ושאין להם צורך בנשק, אך נראה שבאגדות שנפוצו בקרב יהודי מזרח אירופה נוספה להם תכונת הגבורה והכח הצבאי, והם זוהו עם היהודים האדומים שתוארו באגדות דווקא כלוחמים.[7]

וכן במשה, אף על פי שנאמרה בו מיתה, נאמר בו שכיבה, דכתיב הנך שוכב עם אבותיך (דברים לא טז), לפי שהניח בנים צדיקים ותמימים, וברכם הקדוש ברוך הוא ברכה יתירה, דכתיב [בני] משה גרשם ואליעזר, [בני] גרשום [שבואל הראש ויהיו בני אליעזר] רחביה הראש, ובני רחביה רבו למעלה (דה"א כג טו טז יז), שרבו למעלה מששים רבוא...

HaimL כתב:כגון הא דאיתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש ורבא אמר הוי יאוש וכו' והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם, דהיא גופא של הלכה.
ופלפול הסברות והטעמים, הוא כל הני ת"ש, ובפרט תא שמע עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה (ויקרא יא, לח) בכי יותן נגבו אף על פי ששמח אינן בכי יותן טעמא מאי לאו משום דלא אמרינן כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא ליה וכו', דאי לאו דמשה רבנו נהג בה טוב עין, ל"ה אביי אסיק אדעתיה לדמות ייאוש בעלים למכשירי טומאה (וכיוון דגבי מכשירין לא אמרינן אגלאי מילתא למפרע וה"ה בכי יותן, אלא אינן בכי יותן, ה"נ באבידה ל"א אגלאי מילתא למפרע, ולא מהני ייאוש דהשתא). כי ה"א דכל גוף הלכה מילתא באנפי נפשא הוא.
השתא דנהג בה טוב עין, אהני לן לדמות מילתא למילתא.

יעקל כתב:אם היבנתי את דבריך היטב, פלפול הסברות והטעמים היינו דימוי והשוואת דבר לדבר ומציאת מכנה משותף/לא משותף בין שני דברים. נכון ?

HaimL כתב:להבנתי, כל הלכה בתורה, יש לה שורש בקרא, וכמפורש בגמרא הידועה והיכן ציוונו וכו'. אבל לא כל הלכה יש לה דיוק דבר מתוך דבר בפסוק. ומתניתין גופא סייעתא להא, דתנן, מקום שנהגו לבנות גויל, גזית, כפיסין, לבנים, בונים. הכל כמנהג המדינה.
דפשיטא למ"ד היזק ראיה שמיה היזק, דכיוון דאתפרש בקרא דין אדם המזיק בידיים, למדו חכמים דבר מתוך דבר, דכל מה שהוא נזק מנזקי אדם צריך לשמור שלא יזיק, ולכן בונים את הכותל וכו' הכל כמנהג המדינה, דלא הקפיד רחמנא אגוויל גזית או כפיסין, רק הקפיד שלא יזיק, ובכל מה שמונע היזק ראייה, שפיר דמי.

HaimL כתב:להבנתי, פשיטא דנאמרו למשה רבנו כל ההלכות מהר סיני, כגון, הלכות מזיק, ובכלל זה מזיק בידיים, והיזק ראייה וכל כה"ג. כמ"ש במדרש הידוע,
---
מצוה - המצוה מקרא משנה הלכות תלמוד תוספתות אגדות ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כלן נאמרו למשה בסיני
---
ואם גם נאמרו גוויל גזית וכו', הסברא נותנת שלא, כי מאחר והוא מנהג המדינה, ותליא במקום ובזמן, יותר מסתבר שנאמרו לו הכללים בזה (וכגון דעת ר"ת בתוספות, שבפחות מהוצא ודפנא מנהג הדיוט הוא, ואין לסמוך עליו, אפשר שדבר זה נאמר למשה רבנו, וכל כיו"ב).