מסכת שבת פרק שלישי

[שמואל דוד]

לו:

קש, גבבא. מחלוקת רש"י ותוספות. ועיין http://forum.otzar.org/viewtopic.php?t=31125

[שמואל דוד]

לט:

מאי כללא דאמר רב תנחום א"ר יוחנן א"ר ינאי אמר (רב) כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ור' עקיבא מכריע אין הלכה כדברי המכריע חדא דרבי עקיבא תלמיד הוא ועוד הא הדר ביה ר"ע לגביה דרבי יהושע.

לא הבנתי ה״חדא ועוד״ הרי רבי עקיבא מודה לרבי יהושע וא״כ ליכא מכריע כלל, ומדוע התחיל הגמרא ב״חדא דר״ע תלמיד״ כו׳ וצ״ע.

[פרנצויז]

שבת מב, א

ת"ר נותן אדם חמין לתוך הצונן ולא הצונן לתוך החמין וכו', עיי"ש שיש ג' אופנים: כוס, ספל, ואמבטי. ועיי' רש"י שהחילוק ביניהם הוא שאמבטי הוא כלי ראשון, משא"כ כוס וספל הם כלי שני, ועוד כתב רש"י חילוק נוסף דכוס שהוא עשוי לשתיה "לא ניחא ליה שיחומו הרבה", משא"כ ספל (דומה קצת לאמבטי) הואיל שאינו לשתיה אלא לרחיצה "ניחא ליה שיחמו הרבה".
יש להבין איך יסתדר עם מה שנזכר בדיבור הבא ברש"י (ד"ה אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא) "לא משכחת חמין שהוחמו ואפילו מערב שבת שלא יהיו צריכין להפיג רתיחתן", משמע שגם לגבי רחיצה אינו ניחא ליה לרחוץ במים רותחין יותר מדי.
(במבט ראשון שלא בעיון)

[זקן ששכח]

דף טל ע"א בסוף העמוד פלוגתא לגבי חמי טבריה.
שיטת רבנן דהיא תולדות חמה. ויש להבין מדוע? ואם בפשטות שסוברים שנתחממו המים מהחמה. קשה להבין זאת, שהרי בסמוך יש את הכנרת, ואיך יתכן שמימיו לא נתחממו מהשמש? כלומר, קשה להבין שרבנן סוברים שהמציאות היא שמימי חמי טבריה הגיעו לחום כה גדול מהשמש.

ובעצם יש להבין את התעלמותם של רבנן ור' יוסי מדברי המדרש שחמי טבריה נותרו מהמעינות שנפתחו במבול.
ואמנם אין כאן בעיה שאמוראים יחלקו על תנאים כי אין מדובר בדבר הלכה, ובכל זאת מפליא קצת שלא נזכרה שיטת התנאים בענין.

[ביקורת תהיה]

ההגדרה של 'חמה' היא חום טבעי, ושל 'אוּר' – חום מוּלָד.
נחלקו רבנן ורבי יוסי בחמי טבריה, אם חוּמם הוא חום טבעי (ותולדתם – תולדת חמה) או חום מוּלד (ותולדתם – תולדת האוּר).
ופשוט.

[אהרן תאומים]

חשבתי לחלק בין חמה לאור \ לאש, אף שהחמה היא ג"כ אש אבל היא תמיד תשאר במרחק ולא יכול להיות להיות אליה שום קשר ישיר ולפיכך אין יכול להיות שתפקידה לבשל שהוא דבר הצורך מגע סמוך וישיר לאש, משא"כ חמי טבריה ושמתחממים מחום אש עצמו מהלבה שבתוך כדור הארץ, ולפיכך שמבשלים ב"תולדת" חמה או אור, הדבר המבשל נוגע ישירות לדבר המתבשל וזה דרך בישול וע"כ גזרו

[שמואל דוד]

לט:

מאי כללא דאמר רב תנחום א"ר יוחנן א"ר ינאי אמר (רב) כל מקום שאתה מוצא שנים חלוקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע חוץ מקולי מטלניות שאף על פי שרבי אליעזר מחמיר ורבי יהושע מיקל ור' עקיבא מכריע אין הלכה כדברי המכריע חדא דרבי עקיבא תלמיד הוא ועוד הא הדר ביה ר"ע לגביה דרבי יהושע.

לא הבנתי ה״חדא ועוד״ הרי רבי עקיבא מודה לרבי יהושע וא״כ ליכא מכריע כלל, ומדוע התחיל הגמרא ב״חדא דר״ע תלמיד״ כו׳ וצ״ע.

בע״ה מצאתי בספר פני שלמה שהעיר בזה. ע״ש.

[ביקורת תהיה]

מצאתי בספר פני שלמה שהעיר בזה.

מציאה גדולה! שמא תואיל לספר לחברים כיצד מצאת את המציאה הזאת?

[שמואל דוד]

מצאתי בספר פני שלמה שהעיר בזה.

מציאה גדולה! שמא תואיל לספר לחברים כיצד מצאת את המציאה הזאת?

יש לך בעיה שכתבתי מצאתי? בסדר, ראיתי בפני שלמה.

[456456]

מ ב
יד סולדת וכרס שנכוית
הגדרת חום היא מה שמעבר לחום הגוף של האדם (מתחת חום הגוף זה קר, ובחום הגוף זה פושר), ולא קבעו חז"ל במה שקצת יותר מחום הגוף, אלא במה שבאופן ברור יותר מחום הגוף - כשיד (שהיא המפגש עם העולם) סולדת בו שאז ברור שזה מוגדר חום, ואין החום והגוף יכולים לשכון בכפיפה אחת.
ואעפ"כ אין רגישות בני אדם שוה, ולכן הדרך לידע מתי יד סולדת היא כשכריסו של תינוק נכוית. והשינוי הוא בשלשה דברים:
כויה אינה דבר התלוי ברגישות בני אדם, אלא תוצאה פיזית,
גם אם יש אפשרות להרגיל את המערכת הגופנית שתהיה פחות רגישה, התינוק עוד לא הספיק להרגיל את גופו לכך,
וגם - את ההתרגלות עושים ע"י היד שבאה במגע עם חפצים חמים ומתרגלת שלא לסלוד ולא להכוות בקלות, לעמת האיברים הפנימיים שפחות באים במגע עם חפצים חמים ונשארים בטבעם המקורי.

ועדיין לא ברור לי, האם שפכו מים חמים על תינוק לדעת מתי כרסו נכוית?
או שכשנשפכו מים חמים על תינוק וכריסו נכוותה, מיד מיהרו למדוד את חום המים?
והאם היו אלו מעשים שבכל יום שאפשר לקבוע את ההלכה על פיהם?


מא א
אזל אשכחיה דקאי בי באני וקאמר ליה לשמעיה הביאו לי נתר הביאו לי מסרק פתחו פומייכו ואפיקו הבלא ואשתו ממיא דבי באני אמר אילמלא (לא) באתי אלא לשמוע דבר זה דיי בשלמא הביאו נתר הביאו מסרק קמשמע לן דברים של חול מותר לאומרם בלשון קדש פתחו פומייכו ואפיקו הבלא נמי כדשמואל דאמר שמואל הבלא מפיק הבלא אלא אשתו מיא דבי באני
יש הלומדים גמרות של רפואה וכדומה ע"פ סודות התורה ומכניסים בהם דברים גבוהים, אבל הא מיהא מוכח שרב יהודה בזמן אמירת הדברים לא התכוין לכך, כי אם התכוין לכך היה אסור לאמרם בבית המרחץ.

מג א
אמר רבי יצחק כשם שאין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה כך אין כופין עליה כלי בשביל שלא תשבר קסבר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת מיתיבי כל הני תיובתא ושני בצריך למקומו
וקשה כיצד אפשר להעמיד דין שנאמר בסתמא, בצריך למקומו.
ויתכן שמדובר כשאלמלי מטרת הטלטול לא היה צריך למקומו, אלא שהוא יוצר את הצורך למקומו כדי לטלטל את הכלי
(מובא שהחזו"א ראה תפילין על הקרקע בשבת, הורה להרימם ולעמוד במקומם כדי שיהיה טלטול לצורך מקומו. איני יודע מקורות נוספים בהלכה בעניין הערמה זו).

מו ב
ואמאי לימא מי יימר דמיזדקק לה בעל התם כדרב פנחס משמיה דרבא דאמר רב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת
לכאורה לא מובנת שאלת הגמרא, איך אפשר לדמות חכם לבעל כלפי אשתו.
אבל באמת הא גופא – כל אשה שנודרת לא רוצה שבעלה יפר לה, דא"כ למה נדרה. ושפיר שואלת הגמרא מי יימר דמיזדקק לה בעל, מפני שהיא מסתירה ממנו את נדריה. והפרת נדרים מתוארת בתורה כמציאות שקורית בע"כ של האשה ושהיא צריכה כפרה על כך.
ורב פנחס אמר שהמציאות שמתוארת בתורה של אב ובעל שמפירים בע"כ, זהו דבר מובנה במערכת היחסים, שראוי לומר עליה שכל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת – שיודעת שאינה יכולה לקיים את נדרה בלי הסכמת הבעל (ולא שייך לשאול למה לא יתבטל הנדר למפרע מדין ע"ד בעלה היא נודרת, כי אין זה ברצונה ובדעתה, אלא הסכמה שבדיעבד לכפיית הבעל), ובהקשר לעניינינו – אין כאן הסחת הדעת גמורה מהמאכל.
(ושמעינן מהכא שעל דעת בעלה היא נודרת קיים גם באב ובתו, ולא רק בבעל ואשתו, שכל שאלת הגמרא ותירוצה שייכת גם באב ובתו.)

רש"י כתב: מפירין נדרים - בעל לאשתו, ולא רק כאן שכן הוא לשון הגמרא, אלא גם לקמן קנז א. ולא יתכן שכ"ה הדין, שהרי בנדרים ביארו את הדין שמפירין נדרים בשבת, מפני שהוא דבר האבד – שאפשר להפר רק ביום שמעו, וזה קיים גם באב ובתו. ואולי כ"כ מפני שהוא הדבר היותר מצוי מאשר הפרת אב לבתו שקיים רק בזמן נערותה.

[יוֹסֵפֶר]

מ:
אפרושי מאיסורא שאני תדע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח קרקע ואמר לו אין מדיחין לסוך לו קרקע אמר לו אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני הכא נמי לאפרושי מאיסורא שאני.

כל המפרשים מקשים מה ראיה יש בר"מ יותר מרבי, וכ"א מיישב בדרכו,
רא"מ הורוויץ הביא את הרשב"א שהראיה מר"מ שאמר בלשון הוראה ממש ורואים שמותר ולא רק לומר 'טול בכלי שני ותן' שאינו לשון הוראה.

מוסיף רא"מ הורוויץ דבר חידוש:

וטעמא דמילתא נ"ל דכיון דצריך עכ"פ להרהר מותר לומר בכל לשון דעיקר איסורו בהרהור, וכן מוכח בזבחים ק"ב במעשה דראבר"ש! וכו'.

ולכאו' כך הראיה מהמעשה דראבר"ש, דאיתא התם:

אמר רבא האי דינא מרבי אלעזר ברבי שמעון גמירנא דאמר בבית הכסא וכו' והיכי עביד הכי? והאמר רבה בר בר חנה א''ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ומבית הכסא? לאונסו שאני.

וחזינן שהשאלה עליו היתה על הרהורו בד"ת ולא על דיבורו - משמע עיקר איסורו בהרהור, שעל כך אמרי' שהרהר לאונסו, ואילו על מה שדיבר ד"ת מה שייך לומר לאונסו? אלא מוכיח מזה שאחר שכבר הרהר לא כ"כ אסור לדבר.

[מיללער]

מה:

ר' אבא (אמי) ור' אסי איקלעו לבי ר' אבא דמן חיפא וכו'

לפי ספר היוחסין/סדר הדורות לא נמצא שמו של ר' אבא דמן חיפא רק פעם אחת בש"ס - כאן.

האם יש נוסחא אחרת ר' אבדימי (או ר' אב') דמן חיפא?

[שמואל דוד]

מו.

אמר ריב״ל פעם א׳ הלך רבי לדיוספרא כו׳.

עיין רש״י שכתב לדיוספרא - מקום. (ועיין לקמן בסמוך)

האם מצינו דיוספרא בעוד מקומות?

מדוע הלך רבי שם, ומדוע סיפר הגמרא שהלך והורה דוקא שם?

אולי הכוונה שהלך למקום של יהודים בגלות (diaspora) ולפי״ז מיושב הכל.

אשמח במידע על זה.

[לבי במערב]

יחידאה הוא בש"ס דילן.

והלא שפתי רש"י הק' ברור ימללו: "מקום"!

[שמואל דוד]

והלא שפתי רש"י הק' ברור ימללו: "מקום"!

יישר כח

ראיתי גם ראיתי! רש״י לא כתב ״שם״ מקום, אלא מקום. ואולי יש לפרש שכוונתו שהלך לדיוספרא שהכוונה למקום (לאפוקי אדם ששמו דיוספרא וכדומה) ולא שזה שם העיר.

וראיתי בספר ארץ ישראל ושכונתיה שהעיר קצת בזה ע״ש

DF3A9878-1DE5-40AF-9443-3B312F5C14F0.jpeg (218.08 KiB) נצפה 4843 פעמים

[שמואל דוד]

מ ב
רש"י כתב: מפירין נדרים - בעל לאשתו, ולא רק כאן שכן הוא לשון הגמרא, אלא גם לקמן קנז א. ולא יתכן שכ"ה הדין, שהרי בנדרים ביארו את הדין שמפירין נדרים בשבת, מפני שהוא דבר האבד – שאפשר להפר רק ביום שמעו, וזה קיים גם באב ובתו. ואולי כ"כ מפני שהוא הדבר היותר מצוי מאשר הפרת אב לבתו שקיים רק בזמן נערותה.

עיין באשכול על דיוקים בלשון רש״י עמ״ס שבת
viewtopic.php?f=29&t=49685#p618395

[פרנצויז]

חשבתי לחלק בין חמה לאור \ לאש, אף שהחמה היא ג"כ אש אבל היא תמיד תשאר במרחק ולא יכול להיות להיות אליה שום קשר ישיר ולפיכך אין יכול להיות שתפקידה לבשל שהוא דבר הצורך מגע סמוך וישיר לאש, משא"כ חמי טבריה ושמתחממים מחום אש עצמו מהלבה שבתוך כדור הארץ, ולפיכך שמבשלים ב"תולדת" חמה או אור, הדבר המבשל נוגע ישירות לדבר המתבשל וזה דרך בישול וע"כ גזרו

שבת ל"ט א'
מעניין לעיין במה שציין כאן הגרעק"א בגליון הש"ס לתוס' חולין ח' ע"א (ד"ה בחמי טבריא) שכתבו שאפי' רבי יוסי שמחשיב את חמי טבריא כתולדות האור, אולי יודה שלגבי נגעים נדון משום שחין ולא משום מכוה, כיון דהאי אור בידי שמים.