פורום אוצר החכמה

מח ע"ב
כי היכי דלא אתי למישרף עליה תרומה וקדשים.
להבנתי מדובר כשנגע השרף בכירה, כי באופן שהיה באויר - כלל לא נטמאו,
ושאלתי היא היות וקבעו חז"ל שהתרומה שבבית התבלין וכדו' נטמא, מה יעשו בה?
לאכול - אסור, כי טמאה היא, וגם לשרוף אסור - כפי שאמרה הגמרא 'כי היכי דלא
אתי למישרף', אז מה יעשו בתרומה זו?
ותו, אם לא ישרפום, הרי עלול לבוא בהם לידי מכשול?!
אשמח להבין ענין זה.

(ישר כח) על השאלה ואיני יודע לכתוב יותר

לענין קדשים הנידון הוא גם לגבי התנור עצמו,
לענין חולין, אפשר לשרוף,
לענין תרומה אם תרומת תבלין אינה תרומה מה''ת.
לענין תרומה תלויה נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בפסחים טו

עיקר הקושי שלי בענין הוא
מה שמותיר התרומה והקדשים בביתו,
בלא כל אפשרות להתפטר מהם,
עד אשר יתקלקלו,
ובינתיים עלול חלילה לבוא על ידם לידי מכשול ותקלה.

מח.

רב חסדא דשרא לאהדורי אודרא לבי סדיא בשבתא איתיביה רב חנן בר חסדא לרב חסדא מתירין בית הצואר בשבת אבל לא פותחין ואין נותנין את המוכין לא לתוך הכר ולא לתוך הכסת ביו"ט ואין צריך לומר בשבת

צ"ע, הרי אין בין שבת ליו"ט אלא אוכל נפש בלבד וא"כ מה כוונת הגמרא ביו"ט ואצ"ל בשבת?

במפרשי האוצר על הדף שאילה זו בספר חדש האביב , וכן צריך לשאול בעירובין מ"ד

גם לקמן דף קכה איתא לשון ״ואצ״ל שבת״ וחת״ס ושפ״א שם העירו בזה.

חכ״א שליט״א ציין למהר״ם שיק שכתב וז״ל יש לדקדק מאי אין צריך לומר בשבת הא אין בין שבת ליום טוב וכו'.
ונראה דהנה המפרשים הקשו דביום טוב לא יאסר לתקן מנא משום מתוך, וביום טוב הותר לצורך אוכל נפש לעשות שפוד ונימא מתוך. עיין בביצה (יב.) תירוצם דבמכשירין לא אמרינן מתוך. ולכך קא משמע לן כאן דלא נימא דביום טוב יש סברא יותר להתיר לכך קאמר ואין צריך לומר, עכ"ל.

זקן ששכח כתב:עיקר הקושי שלי בענין הוא
מה שמותיר התרומה והקדשים בביתו,
בלא כל אפשרות להתפטר מהם,
עד אשר יתקלקלו,
ובינתיים עלול חלילה לבוא על ידם לידי מכשול ותקלה.

שאלה יפה. שאלתי חכ"א שליט"א ואמר לי לעיין בפסחים דף כ שהגמרא מדבר בענין ספק טומאה ותקלה. וחכם אחר כתב לי ליישב ע"פ דברי הנתיבות בחו"מ רלד ששוגג בדרבנן ל"צ כפרה וא"כ ליכא תקלה כ"כ.

נ:

איבעית אימא בקטן ואבע״א באשה ואבע״א בסריס
ופירש״י דלית להו זקן.

וקשה לי, הרי יש שערות ידיה ורגליה של אשה וצ״ע.

שמואל דוד כתב:

זקן ששכח כתב:עיקר הקושי שלי בענין הוא
מה שמותיר התרומה והקדשים בביתו,
בלא כל אפשרות להתפטר מהם,
עד אשר יתקלקלו,
ובינתיים עלול חלילה לבוא על ידם לידי מכשול ותקלה.

שאלה יפה. שאלתי חכ"א שליט"א ואמר לי לעיין בפסחים דף כ שהגמרא מדבר בענין ספק טומאה ותקלה. וחכם אחר כתב לי ליישב ע"פ דברי הנתיבות בחו"מ רלד ששוגג בדרבנן ל"צ כפרה וא"כ ליכא תקלה כ"כ.

בס"ד
שמחתי בהפנייתך החשובה להא דפסחים דף כ ע"ב, אך עדיין אין הדברים מחוורים בעיני.
ובקצרה [אף שמצאתי שתוס' ועוד בכו"כ דנים בענין]: ותקלה עצמה תנאי היא [אי חיישינן לה, ואסור לשהויי אי לא תנאי היא. רש"י]. דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת בית שמאי אומרים תשפך חבל ובית הלל אומרים תעשה זילוף.
וכתב רבינו חננאל על אתר: וב"ה אומר תעשה זילוף ולא חייש לתקלה, והלכה כב"ה.
מסקנת דבריו שההלכה היא כבית הלל דלא חיישינן לתקלה, ואתי שפיר.
אמנם פסק הרמב"ם (פי"ב מהל' תרומה הי"ב) פת תרומה שנטמאת משליכה לבין העצים עד שישרפנה וכן שמן שנטמא נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו. ובכ"מ על אתר העיר מגמרא פסחים דלעיל דטעמא דב"ה משום דלא חייש לתקלה, ומיישב דאנן אשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה, ומשום כך נקט כן הרמב"ם להלכה לחשוש לתקלה.
שוב ראיתי שכן כתב השפת אמת על אתר: מיהו עיקר הדין תמוה, כיון דמייתי הגמ' בתר הכי ברייתא דב"ה מתירין לזלף ולא חיישי לתקלה א"כ איך יכולין להכריע נגד ב"ה. וצ"ל דמכח ההיא סתמא דמתני' דתרומות דביין מתיר ר"י משום הפסד א"כ מוכח דלא ס"ל כב"ה, דאי לאו הכי הוי כמו שמן. והוי כמו סתם במתני' ומחלוקת בברייתא דהלכה כסתם.
אלא שלאור הנ"ל יש לעיין שוב מדוע לא חששו חכמים לתקלה כאשר 'עבדו בהו רבנן היכרא כי היכי דלא אתי למשרף עליה תרומה וקדשים' [וכ"נ ברמב"ם כלים יז, ה].

זקן ששכח כתב:מדוע לא חששו חכמים לתקלה?

משום שמן התורה אסור לשורפה.
זהו עיקר הטעם. ויש להוסיף עוד, כי אף אם יתקל ויאכלנה, אין כאן איסור תורה.

וכמו שכתבתי לעיל מהנתיבות רלד ששוגג בדרבנן לא צריך כפרה.

ביקורת תהיה כתב:משום שמן התורה אסור לשורפה. זהו עיקר הטעם. ויש להוסיף עוד, כי אף אם יתקל ויאכלנה, אין כאן איסור תורה.

דבר שפתים אך למחסור, וכן צריך לומר:
משום שמן התורה אסור לשורפה, וכלום יעקרו חכמים דבר מן התורה בקום ועשה מחשש תקלה?

תודה רבה, יאושר כחם וחילכם לאורייתא.

נא.

כי הא דיתיב רבי ואמר אסור להטמין את הצונן אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא התיר להטמין את הצונן אמר כבר הורה זקן כו'

עיין רש״י ד״ה היה כפוף ויושב לפני רבי - מפני כבוד הנשיאות ׳ולא היה מורה לפניו׳ אע"פ שגדול הימנו.

לכאורה אינו מובן, הרי מבואר בגמרא שהורה לפניו.

ואגב עיין בספר ערכי תנאים ואומראים ערך רבי ישמעאל ברבי יוסי שמסתפק בכוונת רש״י במש״כ ״אע״פ שגדול הימנו״ אי קאי על רבי ישמעאל או על רבי ע״ש ולא הבנתי דבריו. אשמח בביאור כוונתו.

ערכי תנאים ואמוראים

מה לא מובן? יתכן שנתכוין רש"י שהיה ר' יוסי גדול מרבי, ויתכן שכלפי ר' ישמעאל בנו נאמר שהיה גדול מרבי.

אאל״ט רש״י קאי על רבי ישמעאל בנו של רבי יוסי כשכתב ״ולא הורה לפניו״ וצ״ע.

לגבי ספר ערכי תנאים ואמוראים - נראה מדבריו שספיקו הוא אם כוונת רש״י שרבי ישמעאל גדול מרבי או שרבי גדול מרבי יוסי. וזה כוונתי שכתבתי שלא מובן.

בדף מט עא כתב רש"י הק בדה נוטל כיסוי שאין הכיסוי בסיס מפני שעשוי רק לכסות
ובדף נא עא בסדה הרי זה נוטל ומחזיר אומר שהכיסוי הוה בסיס

בדף מט מדובר במכסה \כיסוי המיועד לכיסוי הקדירה אינו נעשה בסיס לדבר האסור כשמניח עליו דברים שאסורים בטילטול
בדף נא מדובר לא במכסה הקדירה אלא בכיסוי נוסף שהניח לצורך הטמנה