פורום אוצר החכמה

בזכות ה'קורונה' נזדמן לי להגות מעט במסכת אבות כתיקון חכמים באלו השבתות בצוותא עם בני משפחתי שיחי',

מעט מן הביאורים והציונים שעלו בחכתי.

-----
פ"א מ"ג: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם.
בפשוטו הביאור שאף שעובדים מאהבה שלא על מנת לקבל פרס, מ"מ צריך לשלב עם זה יראה, והא בלא הא לא סגיא.

פ"א מ"ו. והוי דן את כל האדם לכף זכות.
יש לדון לפי מה שביארו התוס' בכמה דוכתי (עי' יבמות סא, א ד"ה ואין ועוד) על מה שאמרו חז"ל אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קריים אדם, דיש לחלק ד'אדם' אינם קרויים, אבל ישנם בכלל 'האדם', דאולי נאמר כאן חידוש בדברי התנא, דבקרא נאמר 'בצדק תשפוט עמיתך', ודרשו עם שאתך בתורה ובמצוות, ואינו כולל נכרי, אבל מידת חסידות לדון אפילו נכרי, וצ"ע.
ולהלן משנה טו: והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ואף כאן יש לדון שאף נכרי בכלל, יעויין ברכות (יז, א): אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

פ"א מ"ט. והוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר.
יעויין בפירוש הגר"א שכתב דהיינו בכלל האזהרה ד'מדבר שקר תרחק' שלא לגרום לאחר לומר שקר.
ושוב מצאתי בספורנו על האי פסוקא בפר' משפטים (כג, ז): מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז"ל הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר.

פ"א מט"ו. שמאי אומר עשה תורתך קבע.
מצינו באבות דרבי נתן (פרק יג): עשה תורתך קבע כיצד מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש אל יעשה אותו עראי אלא יעשה אותו קבע ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשות.
ולכאורה זה מתיישב היטב בכל לשון המשנה, דהיינו שיעשה קביעות ממה שמלמד ויקיים את זה ולא יקל לעצמו ויחמיר לאחרים [או להיפוך], ועל דרך זה 'אמור מעט ועשה הרבה', היינו שעושה מה שמבטיח ולא מדבר ואינו מקיים. ועי' ברע"ב שמביא פירוש זה בשם 'ומצאתי כתוב'.
אמנם המפרשים ביארו שהמכוון הוא שתהיה תורתו קבע ומלאכתו עראי, ובדברי הגר"א נראה שגם גרס בלשון המשנה 'ומלאכתך עראי', ועי' ברע"ב בפירוש הראשון.
והנה בברכות (לה, ב) נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בדרך ההנהגה הראויה, ואולם יש לדעת דברי השו"ע (סי' רמג סעיף ב): אבל דבר שהוא צריך לשמירת העיר, כגון חומות העיר ומגדלותיה. ושכר השומרים, לא היו חייבין לתת להם כלום, שאין צריכין שמירה, שתורתן שמירתם ולכן היו פטורים מכל מיני מסים... ודוקא תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, אבל אין תורתם אומנותם, חייבים. ומיהו אם יש לו מעט אומנות, או מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ובכל שעה שהוא פנוי מעסקיו חוזר על ד"ת ולומד תדיר, נקרא תורתו אומנתו.
ונראה שזהו הביאור ב'תורתך קבע'.

פ"ב מ"ב. וכל העמלים עם הצבור יהיו עמלים עמהם לשם שמים.
נראה שיש הדגשה מיוחדת על עסקנות בעסקי ציבור שיהיה לשם שמים יותר מעיסוק בשאר מצוות דקיי"ל לעולם יעסוק אדם שלא לשמה וכו', וכן ידוע בשם הגרי"ס שבעסקי ציבור מעכב ה'לשמה'.
ונראה הביאור, דבמצות תפילין שלא לשמה, החפצא דתפילין הוא אותו חפצא, והלשמה הוא תוספת כוונה בעשיה, אבל בעסקי הציבור, אם עושה שלא לשמה, חזקה שכל החפצא תשתבש לפי הנגיעות שלו.
ובדברי המשנה נראה כמה סיעתא דשמיא צריך שלא יכשל בעסקי ציבור, גם כאשר עוסק לשם שמים, כולי האי ואולי, שנזקק לזכות אבות של הציבור.

פ"ב מי"ב. והתקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך.
בספר הכתב והקבלה ריש פרשת וזאת הברכה עה"פ תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, וז"ל, מורשה. לא אמר ירושה... שבאמת אין התורה ירושה, כמאמר התנא, התקן עצמן ללמוד תורה שאינה ירושה לך, כי אין התורה מוכנת לבנ"י שיירשנה כמו ירושה שאין עלי' עוררין שאין ליורש רק ליטול אותה, אבל צריך אדם להלחם עם שונא חזק שהוא יצר הלב הנלחם עמו יום יום, ואם לא יתחזק ויתאמץ כנגדו לא ינחל את התורה, וכדתנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט שיחה ושינה במיעוט סחורה ושחוק במיעוט תענוג ודרך ארץ וכיוצא באלה, אבל התורה היא מורשה לקהלת יעקב, וענינו כמו ונתתי אותה לכם מורשה (שמות ו) והיינו שתהיה לכם עדי עד, עכ"ד.

פ"ג מ"א. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.
עי' ברכות (כח, ב): וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה, אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון.
וזהו 'לפני מלך מלכי המלכים'. וכבר כתב בארחות חיים להרא"ש [לב] "ומטתך בדמעה תמסה ויבהלוך רעיונך מידי זכרך חרדת רבי יוחנן [בן זכאי] זכרונו לברכה".

פ"ג מ"ב: רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו.
עי' עבודה זרה (ד, א): דבר אחר מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו. והיינו דתנן, רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.
והנה שאל הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין (אמרי דעת עמ' רעא - ערב) למה נקרא שמו בלשון רבים "סגן הכהנים", הלא כל סגן, כשמת הכהן הגדול או שעבר מכהונתו, תיכף מתמנה הוא במקומו, [וכמו שמבואר בתוס' ביומא (דף טו ע"ב ד"ה אמר) בשם הירושלמי], נמצא שמשמש הסגן רק לכהן אחד ולא למרובים. ותירץ שבעת ההיא נתמנו כהנים גדולים בהתערבות הממשלה הרומית, ומשום שרבי חנינא לא נראה היה בעיניהם, לא הניחוהו אף פעם להיות כהן גדול, ודאגו תמיד למנות כהן גדול המתאים לרוחם, ובגלל זה רבי חנינא שימש סגן להרבה כהנים גדולים, אעפ"כ רבי חנינא שנוא המלכות הוא שאומר "הוי מתפלל בשלומה של מלכות", על אף שדרכיה לא מצאו חן בעיניו, אבל לא התעלם מהאמת, כי אלמלא מוראה אפילו של מלכות קלוקלת זו היה המצב גרוע שבעתיים, "איש את רעהו חיים בלעו".

שם. אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע.
ויל"ד דלא כתיב בלשון הכתוב תלמידי חכמים או בעלי תלמוד וכיוצא בזה, אלא יראי ד'. ויתבאר לפי מה שהביא הגרי"ז את לשון הרמב"ם סוף הל' טומאת צרעת, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר אז נדברו יראי ד' איש אל רעהו ויקשב ד' וישמע וכו'.
הרי לנו שזוהי מדתן של 'כשרי ישראל', ונפלא מאוד שהרמב"ם מביא אותו הפסוק דמייתי המשנה אז נדברו וגו'.

שם. מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר וכו'.
עי' ברכות ו, א: וכי מאחר דאפילו חד תרי מבעיא, תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות. ועי' מהרש"א ח"א שם.

פ"ג מ"ג. רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום.
ביאור הדברים היטב עי' בנשמת אדם כלל מה אות א (מבאר הטעם שדווקא שלשה שזה ענין חשיבות שיכולים לברר את ניצוצות הקדושה שבאוכל ולתקנו ולהעלותו למקום גבוה ע"י דברי תורה, יעו"ש).

פ"ג מ"ז. רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו.
כתב הרע"ב: ויש אומרים, דאשמעינן רבותא דאע"ג דעל ידי כן הוא מברך ברוך שככה לו בעולמו, אעפ"כ מעלין עליו כאילו מתחייב בנפשו, מפני שהפסיק ממשנתו.
וכבר הארכנו במקו"א ע"פ דברי הרמב"ם שמנה ב' דרכים להשגת מעלת אהבת ד', ע"י הכרת נפלאות הבריאה וע"י ההתבוננות בתורה, אכן הדרך השנית היא לאין ערוך מהדרך הראשונה.

פ"ג מ"י. וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ.
מודגש כאן ישיבת בתי כנסיות. ונראה דהיינו משום שכל הדברים המנויים כאן חומרתם להוציא אדם מן העולם משום דמשכי טובא, וישיבת עמי הארצות מחוץ לבית המדרש יש לה גבול וקיצבה, משא"כ כאשר יושבים בתוך בית המדרש.

פ"ג מי"א. רבי אלעזר המודעי אומר המחלל את הקדשים והמבזה את המועדות והמלבין פני חברו ברבים והמפר בריתו של אברהם אבינו עליו השלום והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא.
נראה לבאר שרבי אלעזר המודעי לא ליקט ואסף כל הדברים שבגינם מפסידים את העולם הבא אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים, שישנם עוד דברים, אלא יש צד השווה בכל הדברים שהוא לוקח דברים מרוממים בחינת 'עולם הבא' ומוציאם לחולין ומבזה אותם, ולכן מפסיד את העולם הבא שלו.
וזה פשוט ומבואר במחלל את הקדשים דהיינו שמועל בקדשים או שגורם פסול של פיגול וכדומה, ובמבזה את המועדות, ובמפר בריתו של אאאע"ה, ובמגלה פנים בתורה שלא כהלכה, שלוקח את התורה ועושה אותה פלסתר ח"ו, ואמנם החידוש הוא שגם מלבין פני חבירו ברבים נכלל כאן, והיינו שלוקח את הצלם אלקים של חבירו ומחלל ומבזה אותו. נורא למתבונן.

פ"ג מי"ד. חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם.
צ"ב האריכות, הרי כבר נכתב שישנה חביבות, וע"ז מייתי הפסוק, וכן בהמשך על שנקראו בנים למקום ועל שניתן להם כלי חמדה, ומהו 'חיבה יתירה נודעת להם'.
ושמעתי מהגרב"מ אטינגר שליט"א בשם מרן הרב אברמסקי זצוק"ל, דהנה אם יודיעו לאדם לעת זקנתו שבמשך הרבה שנים היה מופקד לו באיזה מקום מרוחק ממון רב ולא ידע על קיומו כלל, היאך נגדיר אדם זה לאורך כל השנים כעשיר או כעני, ודאי כעני, שאף שהיה ברשותו עושר גדול, אבל אם אינו יודע בקיומו, מה תועלת יש לו בכך.
חביבות אחת היא עצם הדבר שנברא בצלם, שנקרא בן למקום, שניתן לו כלי חמדה, וחבה יתירה היא כאשר 'נודעת לו', כאשר הוא מודע לכך.
----

נחמד מאד

יש להבין מדוע חזר התנא וכפל בכל ג' הקטעים שבמשנה: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. וכן חביבים ישראל שנקראו בנים, חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים.
וכן חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. מה העניין בזה?
סיפר הגאון העצום רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, שקודם מלחמת העולם השניה, פנה אליו אדם אחד ואמר, שאינו יודע מה יהיה איתו במלחמה, ועל כן אם הוא ימות, שידע הרב שיש לו מיליון דולר בבנק בשוויץ, והוא מבקש שהרב ידאג שהכסף יעבור לצאצאיו.
האיש נפטר, ולאחר המלחמה חיפש הרב את משפחתו של האיש ולא מצאם. וכך עברו 25 שנה כשהרב מנסה לברר ומתעניין מידי פעם, אך ללא מוצא.
יום אחד נסע הרב ברכבת והתיישב לידו יהודי, שאל אותו הרב מי אתה, ומאיזו משפחה, ואמר שהוא ממשפחת אותו האיש.
לאחר חקירה ודרישה גילה הרב, שיושב לפניו - לא אחר מאשר בנו יורשו של האיש! שמח הרב ואמר לו: יש לך מיליון דולר בבנק בשוויץ.
אמר הבן, אבל אין לי כסף לנסוע לשם. אמר לו הרב: אני אלווה לך וכשתחזור משוויץ תחזיר לי, וכך היה.
ועתה נתבונן, במשך אותן 25 שנה - האם הבן הזה היה נחשב עשיר או עני? הלוא בוודאי שאי אפשר לקוראו עשיר, כי אם אינו מודע לעושרו, במה יתבטא שהוא עשיר.
הא למה הדבר דומה?
לאדם שיש לו מרגלית ששוויה 100,000$ אבל הוא אינו יודע שהיא מרגלית וחושב שהיא זכוכית...
סיפר רב אחד שנסע פעם לדרום אפריקה, והנה יום אחד כשהוא מהלך ברחוב, ראה אותו איזה גוי ועמד והסתכל עליו ומדד אותו, שאלו הגוי: האם אתה יהודי? אמר לו, כן.
אתה יהודי? כן. אמר לו הרב נו, מה קרה? אמר לו הגוי, מה נו, אני קורא בתנ"ך שהעם היהודי הם הבנים של הקב"ה, ואף פעם לא ראיתי איך נראה בן של הקב"ה, פעם ראשונה אני רואה יהודי, אז אני מתלהב.
מכאן למדנו דבר נפלא, לא די שבמציאות אני יהודי ואני בן של ה', אלא צריך גם להרגיש זאת ולדעת את המעלה הגדולה שבזה, את חשיבותי שאני בן של מלך.
לכן כופל התנא: חביב אדם שנברא בצלם, חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, מתי הוא חביב, דוקא כשהוא מודע למעלתו שנברא בצלם, ויודע למעלתו שהוא בן של ה', אז יש לו חיבה יתירה.
וכן כלפי התורה, חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה. מתי חביבים ישראל בגלל שניתנה להם תורה, דווקא כשהם מודעים לערך התורה ומתייחסים אליה כיאות, ועוסקים בה, ומצייתים לה, אז חיבה יתירה נודעת להם.
אבל אם אדם אינו מודע למתנה הגדולה שזכה בה, ואינו מתייחס אליה כיאות, אם כן מה מעלתו שבעבורה יקרא חביב?!

פ"א מ"ד: והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם.
יעויין היטב לשון הרמב"ם בהל' תלמוד תורה (פ"ג ה"ט):

דברי תורה נמשלו כמים שנאמר הוי כל צמא לכו למים, לומר לך מה מים אינם מתכנסין במקום מדרון אלא נזחלין מעליו ומתקבצים במקום אשבורן כך דברי תורה אינם נמצאים בגסי הרוח ולא בלב כל גבה לב אלא בדכא ושפל רוח שמתאבק בעפר רגלי החכמים ומסיר התאוות ותענוגי הזמן מלבו וכו'.

[ועי' תענית ז, א ומהרש"א ח"א שם].

הפירוש שנכתב לעיל ב'בתי כנסיות של עמי הארץ' נראה מופרך. כשהמשנה אומרת 'בתי כנסיות' היא לא מתכוונת ל'בית כנסת' במובן שבו אנו רגילים היום, ופשוט.

אבות דרבי נתן פרק אחד ועשרים
וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ כיצד מלמד שלא ישב אדם עם יושבי קרננות בשוק ונמצא בטל מן התורה שנאמר (תהלים א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כי אם בתורת ה' חפצו.
זה כדברי הרב נ"ה.

ראשית, פירוש זה נאמר בדרך צחות.

אך כפי שנקל לשער הפירוש שהכוונה ב'בתי כנסיות' כפשוטו אינו מופרך כלל, פירש כן מהר"ם אלמושנינו ב'פרקי משה', ומן הסתם - עוד.

נוטר הכרמים כתב:פ"א מ"ו. והוי דן את כל האדם לכף זכות.
יש לדון לפי מה שביארו התוס' בכמה דוכתי (עי' יבמות סא, א ד"ה ואין ועוד) על מה שאמרו חז"ל אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קריים אדם, דיש לחלק ד'אדם' אינם קרויים, אבל ישנם בכלל 'האדם', דאולי נאמר כאן חידוש בדברי התנא, דבקרא נאמר 'בצדק תשפוט עמיתך', ודרשו עם שאתך בתורה ובמצוות, ואינו כולל נכרי, אבל מידת חסידות לדון אפילו נכרי, וצ"ע.

אם כנים הדברים, יש לדייק בזה שינוי לשון הגמ' מלשון המשנה, דבגמ' שבועות (ל.) אמרו בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות, ושינה מלשון המשנה דתני את כל האדם. ולהנ"ל י"ל דדייקא הוא, דהתם אקרא קאי דכתיב עמיתך, והיינו עם שאתך בתורה ומצות [כדדרשו התם בדרשה אחרת] ולהכי דייק וקאמר חבירך ולא כל האדם דמרבה עכו"ם.

אמנם בספר היראה [המיוחס] לרבינו יונה אות פ"ד כתב להדיא שלא לדון עכו"ם לכף זכות. [אלא בפניהם מפני דרכי שלום].

נוטר הכרמים כתב:ולהלן משנה טו: והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, ואף כאן יש לדון שאף נכרי בכלל, יעויין ברכות (יז, א): אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק.

אך מה נעשה דבמתני' דנקט להדיא מידת ריב"ז (פ"ד מט"ו) תני, הוי מקדים בשלום כל אדם. [וכתבו שם הרע"ב ושאר מפרשים דקאי גם על עכו"ם].

ייש"כ למגיבים הנכבדים.

והנה המשך, מיבול השבת קודש.

------

פ"ד מ"ה. רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד וכו'.

כתב ברוח חיים וז"ל,

ע"פ מה שנחלקו רבי ישמעאל עם ר"ש בן יוחאי בברכות (לה, ב) דרי"ש ס"ל שם הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ורשב"י אומר אפשר אדם חורש וכו', ומה אני מקיים ואספת וכו' הא בזמן שאין עושין רצונו של מקום. ולכן אמר רבי ישמעאל בעצמו אם רוצה לילך בדרך רשב"י הקב"ה עוזרו ומספיק בידו וד"ל.

וצ"ב, שהרי כאן מיירי ברבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה הנזכר במשנה הקודמת, ואטו הוא סתם ארבי ישמעאל הנזכר בברכות שם?


פ"ד מ"ו. רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.

שמעתי לדקדק מהו 'גופו' מכובד על הבריות, מהי ההדגשה שהגוף מכובד.

ונראה לבאר בהקדם דברי רבינו הקצוה"ח בהקדמתו לש"ש, וז"ל הזהב,

רבי שמעון בר יוחאי אמר אלו הוינא בסיני הוי בעינא תרי פומי חד למלעי באורייתא וחד למילי דעלמא כדחזינא דנפישי לישנא בישא. מאמר בירושלמי (ברכות ח א), לכאורה ידמה שאין גנאי כ"כ אם לומד בפה שמדבר במילי דעלמא אלא דתורה שבע"פ אי אתה רשאי לכותבה וכתב בספר תפארת ישראל (סו"פ ס"ח) כי התורה היתה מתיחסת לישראל דוקא וע"י תורה שבע"פ שהוא בפה האדם ממש לא בקלף כו' יש לתורה חיבור עם ישראל כו' וזה אמרם פרק הניזקין לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבע"פ שנאמר עפ"י הדברים האלה כרתי אתך ברית כו'. שדבר זה הוא הברית והחיבור שמחבר שני דברים יחד כו' ואלו היתה תורה שבע"פ גם כן כתובה לא היתה התורה מיוחדת לישראל דוקא ע"ש. ולפי"ז הפה הוא הקלף מתורה שבע"פ וכמו הקלף של תורה שבכתב צרך עיבוד לשמה דוקא ויהיה טהור ולא טמא כן הקלף של תורה שבע"פ היינו הפה יהיה רק לשמה ושפיר בעי תרי פומי חד לתורה וחד למילי דעלמא. לפ"ז צריך ליזהר שלא לדבר בפה דברים שאינם מעבודת הבורא. ובמדרש תהלים יז הקשיבה רנתי זו רינונה של תורה בלא שפתי מרמה זו תפילת המוספין למה בלא שפתי מרמה שלא עמדנו לתפילה לא מתוך דברים בטלים ולא מתוך שפתי מרמה אלא מתוך ד"ת ומע"ט. ונ"ל לפי מ"ש הרמ"ע מפאנו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן דתמידין הם נגד תורה שבכתב ומוספין הם נגד תורה שבע"פ לזה אמרו ומוספין כהלכתן שהיא הלכה ולתורה שבע"פ צריך יותר פה נקי מלתורה שבכתב שכבר היא כתובה על קלף כשר וזו פי האדם קלפה וזה האזינה תפילתי היא תפילת המוספין שהוא נגד תורה שבע"פ בלא שפתי מרמה שלא עמדנו להתפלל מתוך דברים בטלים.

והנה בביאור ענין המכבד את התורה דהכא, יעויין ברע"ב ב' פירושים, והפירוש הראשון הוא "הדורש החסרות והיתרות שבתורה ומראה טעם על כל קוץ וקוץ לומר שאין בה דבר לבטלה, אין לך כבוד תורה גדול מזה".

ודברי הברטנורא מיוסדים על לשון רש"י בשילהי סוטה (מט, ב) בביאור הא דתנן התם 'משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה', וז"ל, שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות כגון בת ובת אני דורש (סנהדרין דף נא:) וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה.

ומעתה מבואר היטב שהמכבד את התורה בכך שהוא יושב ודורש כל קוץ וקוץ של תורה שבכתב, והוא מגלה פנים של תורה שבע"פ, הרי גופו דייקא נעשה קלף של תורה שבע"פ, וע"כ גופו מכובד על הבריות.


פ"ד מ"י. רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה.

בפשוטו הכוונה היא מבחינת חלוקת הזמן שיעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי, יעויין ברמב"ם הלכות ת"ת פ"ג ה"ח.

אמנם הגר"א ציין כאן את דברי רבא ביומא (יט, ב): אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה, שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים. ולכאורה נראה מזה שפירש שבתוך העסק עצמו ימעט בו כפי הצורך ויעסוק בתורה, כפי שחידוע כמה מעשים בזה.



פ"ד מי"ג. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות וכתר שם טוב עולה על גביהן.

בפי' הגר"א מביא את דברי הגמ' ביומא (עב, ב): אמר רבי יוחנן: שלשה זירים הן; של מזבח ושל ארון ושל שלחן. של מזבח זכה אהרן ונטלו, של שלחן זכה דוד ונטלו, של ארון עדיין מונח הוא, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, והיינו כתר תורה – זר ארון, כתר כהונה – זר מזבח, כתר מלכות – זר שלחן, ואילו כתר שם טוב היינו כנגד המנורה שנאמר טוב שם משמן טוב, דהיינו שמן המנורה.
וכבר הערו מקור הדברים במדרש במדבר רבה פר' נשא (יד, י):

פר אחד בן בקר וגו' שלשה מיני עולה אלו למה כנגד ג' כתרים שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל על זאת כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות... שעיר עזים וגו' כנגד שם טוב הוא המעשה כמה דתנינן לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה לפי שהמעשה הוא מכפר על האדם כההוא דתנינן תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות ואותו כתר הוא כנגד המנורה לקיים מה שנאמר כי נר מצוה ותורה אור.

והדברים צריכים ביאור.

ומצאתי בזה אריכות גדולה דברים נפלאים בספר שם משמואל (תצוה זכור תרע"ג), יעו"ש, ברם אחר כל אריכות הדברים, והקושי הגדול שנמצאת המנורה כביכול מעל הארון, בעיקר הפשט היה נראה לבאר, שהמעליותא של המנורה בבחינת 'כתר שם טוב עולה על גביהן' היינו שכל הכלים האחרים לא היו מקשה זהב, אלא היו עשויים מעצי שיטים, רק הציפוי היה מזהב, וזה ענין החשיבות בזר ובכתר שהוא מזהב, אבל המנורה היתה מנורת מקשה זהב, ונמצא שכולה כעין כתר, וזהו 'עולה על גביהן', כן שמעתי מבני ביתי שיחי' וזה כפתור ופרח.

נוטר הכרמים כתב:וצ"ב, שהרי כאן מיירי ברבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה הנזכר במשנה הקודמת, ואטו הוא סתם ארבי ישמעאל הנזכר בברכות שם?

עמד בזה במגדים חדשים פר' עקב עמ' רמ"ז-רמ"ח עיי"ש.