פורום אוצר החכמה

קכז:

אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני כו׳ ואתה כשם שדנתני לזכות המקום ידין אותך לזכות

לכאורה הול״ל ׳במה דנתני׳ (וכ״ה במאירי) ומדוע אמר ׳במה חשדתני׳ ולא דן אותו לכף זכות. האם מצינו ״חשד״ שהכוונה לא לרע?

קכז:

אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים

לכאורה הול״ל ׳שמא הקדישם לשמים׳ דהיינו הכרים והכסתות, שהרי על שאר נכסיו כבר אמר מה נעשית להם וצ״ע.

קכז.

א"ר יוחנן גדולה הכנסת אורחין כהשכמת בית המדרש כו׳

צ״ע שהרי מיד אח״כ אמר ר׳ יוחנן דתלמוד תורה כנגד כולם ומבואר שהשכמת בית המדרש גדולה מהכנסת אורחים.

ראה רי"ף על עין יעקב. ובאר אברהם לבעל מצפה איתן.

יישר כח!

שמואל דוד כתב:קכז:

אמר לו בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני אמרתי שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך ולקחת בהן ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני אמרתי שמא מושכרת ביד אחרים בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני אמרתי שמא מוחכרת ביד אחרים היא ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני אמרתי שמא אינן מעושרות ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני אמרתי שמא הקדיש כל נכסיו לשמים

לכאורה הול״ל ׳שמא הקדישם לשמים׳ דהיינו הכרים והכסתות, שהרי על שאר נכסיו כבר אמר מה נעשית להם וצ״ע.

אולי יש ליישב עפ"י הידוע מהג"ר חיים מבריסק זצ"ל שעדיף לומר תירוץ אחד על כל הקושיות, ולכן ברגע שדבר על כרים וכסתות שע"ז אין תירוץ אחר, והוצרך לומר התירוץ של הקדש [או קונם], ממילא זה כבר תירוץ על הכל.

וכן משמע מל' המהרש"א.

קכז:

תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרו מי ילך אמר להם ר' יהושע אני אלךכו׳ ונכנס ונעל הדלת כו׳

לכאורה יש לעיין מדוע דוקא ר׳ יהושע נחית לילך לאותו מטרוניתא ולא חשש למכשול כו׳ וראיתי לפרש על פי הגמרא בתענית ז: כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער כו׳

קכח:

אמר אביי מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם כדי שתזכור צערה ותרחם עליו ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו

האם כוונת אביי שעושים בול מלח וגם זילוף מי שליא או אחד משניהם?

הנה בירושלמי איתא רק עצה דבול מלח, ולכן אי לאו דנשווי פלוגתא לכאו׳ כל חד מהני לנפשי׳, אבל א״כ קשה מדוע הקדים אביי בול של מלח הרי אם אפשר לזלף מי שליא מדוע לצער הבהמה כ״כ?
(באמת, הרמב״ם בפרק ד מהלכות יו״ט הקדים זילוף מי שליא לבול מלח).

שמואל דוד כתב:קכז:

תנו רבנן פעם אחת הוצרך דבר אחד לתלמידי חכמים אצל מטרוניתא אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה אמרו מי ילך אמר להם ר' יהושע אני אלךכו׳ ונכנס ונעל הדלת כו׳

לכאורה יש לעיין מדוע דוקא ר׳ יהושע נחית לילך לאותו מטרוניתא ולא חשש למכשול כו׳ וראיתי לפרש על פי הגמרא בתענית ז: כדאמרה ליה ברתיה דקיסר לר' יהושע בן חנניה אי חכמה מפוארה בכלי מכוער כו׳

אני ראיתי פעם שההסבר הוא שרבי יהושע היה רגיל להתווכח עם הקיסר, וידע איך לעבוד מול שלטונות רומי הרשעה ימש"ו לטובת עמ"י.

שמואל דוד כתב:הנה בירושלמי איתא רק עצה דבול מלח, ולכן אי לאו דנשווי פלוגתא לכאו׳ כל חד מהני לנפשי׳, אבל א״כ קשה מדוע הקדים אביי בול של מלח הרי אם אפשר לזלף מי שליא מדוע לצער הבהמה כ״כ?
(באמת, הרמב״ם בפרק ד מהלכות יו״ט הקדים זילוף מי שליא לבול מלח).

בע״ה מצאתי באליה רבה סימן תקכג שכתב:
מותר לזלף וליתן בול מלח כו׳ בגמרא זה מוקדם ולא ידעתי למה שינו הטור ולבוש סדרן גם בסימן של"ב כתבו כמו שהם בש"ס (מלבושי יום טוב), ולעניות דעתי אפשר להורות דשקולין הן דלא נימא דשורין שילייתא דוקא קודם דהוא עדיף שתרחם ולא יצטרך לשני ואם רואין דלא מהני אז יעשה גם השני קא משמע לן דאיזה שירצה ליקדם וכן הרמב"ם פרק ד' כתב מותר לזלוף משליתה וליתן כולן וכו':

קכח:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת

לכאורה הך סיפא לא שייך כאן אלא בפרק ר״א דמילה וצ״ע

קכט.

לרבה צלחו ליה שרשיפא וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום (דברים כ, יט) בל תשחית א"ל בל תשחית דגופאי עדיף לי

ומצינו להיפך בבבא קמא צא: ודלמא בגדים שאני דפסידא דלא הדר הוא כי הא דרבי יוחנן קרי למאני מכבדותא ורב חסדא כד הוה מסגי ביני היזמי והגא מדלי להו למאניה אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה

וע״ע חולין צא. ויותר יעקב לבדו אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל

קכט.

לרבה צלחו ליה שרשיפא וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום (דברים כ, יט) בל תשחית

עיין רש״י רבא צלחו כו׳

עיין דק״ס שכתב שגירסת הדפוס (רבה) עדיף.
אולי לשון ׳מר׳ מורה כן.

האם מצינו לשון ׳מר׳ בין אביי לרבא?

שמואל דוד כתב:קכח:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת

לכאורה הך סיפא לא שייך כאן אלא בפרק ר״א דמילה וצ״ע

כמדומני שראיתי בא' המפרשים שכל פרק ר"א דמילה נכנס כאן אגב משנה זו.
וכנראה היא היתה משנה שנשנתה לפני רבי יהודה הנשיא, שדנו בה על הטיפול ביולדת ובילוד כאחד, וכשהכניס אותה במשנה "משנה לא זזה ממקומה".

עזריאל ברגר כתב:כמדומני שראיתי בא' המפרשים שכל פרק ר"א דמילה נכנס כאן אגב משנה זו.

וכן משמע מרש"י ד"ה הראשון בפרק

למנצח כתב:

עזריאל ברגר כתב:כמדומני שראיתי בא' המפרשים שכל פרק ר"א דמילה נכנס כאן אגב משנה זו.

וכן משמע מרש"י ד"ה הראשון בפרק

כנראה ש"א' המפרשים" שהזכרתי - הוא רש"י...
(עברו שנים רבות מאז שלמדתי מסכת שבת)

בירושלמי: כל צרכי (מילה) חיה כו׳

שמואל דוד כתב:קכט.

לרבה צלחו ליה שרשיפא וא"ל אביי לרבה והא קעבר מר משום (דברים כ, יט) בל תשחית

עיין רש״י רבא צלחו כו׳

עיין דק״ס שכתב שגירסת הדפוס (רבה) עדיף.
אולי לשון ׳מר׳ מורה כן.

האם מצינו לשון ׳מר׳ בין אביי לרבא?

תוספות ערכין ה.
והא מר הוא דאמר הקדיש זכר לדמיו. מכאן משמע דגרסי' רבה שלא אמר אביי מר לרבא חבירו אע"ג דאשכחנא דאמר רב יוסף לאביי תלמידו מר דגברא רבה הוא ידע מאי קאמינא בזבחים פ' קדשי קדשים (דף סב.) התם שאני שהבין אביי מה שלא הבינו אחרים

שבת קכז ע"ב: "תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות. ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעל הבית אחד בדרום שלש שנים. ערב יום הכפורים אמר לו: תן לי שכרי, ואלך ואזון את אשתי ובני. אמר לו: אין לי מעות. אמר לו: תן לי פירות. - אמר לו: אין לי. - תן לי קרקע. - אין לי. - תן לי בהמה. - אין לי. תן לי כרים וכסתות. - אין לי. הפשיל כליו לאחוריו, והלך לביתו בפחי נפש. לאחר הרגל נטל בעל הבית שכרו בידו, ועמו משוי שלשה חמורים, אחד של מאכל ואחד של משתה ואחד של מיני מגדים, והלך לו לביתו. אחר שאכלו ושתו נתן לו שכרו. אמר לו: בשעה שאמרת לי תן לי שכרי ואמרתי אין לי מעות במה חשדתני? - אמרתי: שמא פרקמטיא בזול נזדמנה לך, ולקחת בהן. - ובשעה שאמרת לי תן לי בהמה ואמרתי אין לי בהמה במה חשדתני? - אמרתי: שמא מושכרת ביד אחרים. - בשעה שאמרת לי תן לי קרקע ואמרתי לך אין לי קרקע במה חשדתני? - אמרתי: שמא מוחכרת ביד אחרים היא. - ובשעה שאמרתי לך אין לי פירות במה חשדתני? - אמרתי שמא אינן מעושרות. - ובשעה שאמרתי לך אין לי כרים וכסתות במה חשדתני? - אמרתי: שמא הקדיש כל נכסיו לשמים. - אמר לו: העבודה, כך היה! הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה, וכשבאתי אצל חבירי בדרום התירו לי כל נדרי. ואתה, כשם שדנתני לזכות - המקום ידין אותך לזכות".

ולכאורה יש להקשות מדוע נתן בעה"ב מקום לדון אותו לחובה ולחשוד בו שהוא גזלן ואיך עובר על ביומו תיתן שכרו שהרי הוא כעת סיים את עבודתו ממש דורש ממנו את התשלום ובכל רגע עובר על ביומו תתן שכרו, ומה עם והייתם נקיים, וכן לפני עיור, אולי אף אונאה, שהרי היה יכול למנוע צער זה אילו היה אומר לו את המציאות בה שרוי כעת?

הוא לא עבר על "ביומו תתן שכרו", כי באמת לא היה לו.
אבל מדוע לא קיים "והייתם נקיים" וכיו"ב - צ"ע.

אולי התיירא שלא יאמין לו, אז לא יוכל לקיים והייתם נקיים

לכאורה ראב"ה ידע והרגיש בעדינותו של ר"ע וידע שידון אותו לכף זכות רק היה באמת מעניין אותו אם למרות היותו ר"ע בשלב זה עה"א בכל זאת יעשה את החשבון הנכון

מה שנכון נכון כתב:האם אצל ע"ה שרצה לנשוך ת"ח כחמור היה מתקבל על לבו שבעה"ב הקדיש כל נכסיו בשביל לימוד תורה, ולכן אין לו מה לשלם לו?
ובלא"ה למה הקדיש כל הנכסים, הרי ידע שעליו לשלם, והיה לו להתנות חוץ משכר הפועל. [באמת מה התשובה לזה].

הוא לא ידע שהקדיש כל נכסיו בשביל לימוד תורה.

מדבריו של ר"ע נראה לי שהיה זה דבר מקובל לפעמים שאנשים מקדישים את כל נכסיהם.
והוא שיער שהקדיש כל נכסיו, בלי לדעת מהי הסיבה.

אגב הראשונים מעירים שלא היה חייב לו כסף מאחר והוא זה שרצה ללכת מעצמו עוד לפני שהסתיים חוזה העבודה.
כך שמבחינה זו אין טענה על בעה"ב.

קכט:

וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו

מה הכוונה בזה? אדם, שהוא בשר ודם?

קכח: רשב''ג אומר כל עצמן אסור לשהותן מפני הסכנה:
האם רוצה לומר שלכן בגלל שחמירא סכתנא מאיסורא זה מוקצה בכל אופן, או שאינו ענין להלכות שבת כלל אלא עיצה טובה קמ"ל שאסור להשהותן מפני סכנה, או שרצה לומר דלא שייכא באיסור שבת במוקצה כלל ולא צריך להגיע להיתר שזה ראוי לחתול,

חמירא סכנתא מאיסורי..
ועיין בחסדי דוד על התוספתא שכתב שמוקצה הוא.

זה חידוש גדול ומדוע לא הביאו בשו"ע בסימן ש"ח סעיף כ"ט, ונפק"ם לדינא כשמפנים שאריות אוכל שעדיין ראוים לאכילה ואוסף בכלי בשר ודגים ומתערבים זה יהיה מוקצה ואסור בטלטול מפני הסכנה שבאכילתם

אהרן תאומים כתב:זה חידוש גדול ומדוע לא הביאו בשו"ע בסימן ש"ח סעיף כ"ט, ונפק"ם לדינא כשמפנים שאריות אוכל שעדיין ראוים לאכילה ואוסף בכלי בשר ודגים ומתערבים זה יהיה מוקצה ואסור בטלטול מפני הסכנה שבאכילתם

הם עדיין ראויים לבהמה ולגוי (וצ"ע ביו"ט אם יש בהם משום נולד), משא"כ מים מגולים שאסור להשהותן והוו כמו איסורי הנאה, וכבר קיימא לן שכל איסורי הנאה - מוקצה הם.

שמואל דוד כתב:קכח:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטיבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת

לכאורה הך סיפא לא שייך כאן אלא בפרק ר״א דמילה וצ״ע

תוספות דף קל"ג ע"א:

עושין כל צרכי מילה בשבת. אע"ג דלעיל נמי קתני בשילהי מפנין (ד' קכח.) התם תני לה אגב גררא דמילי דתינוק אבל הכא עיקר:

1. שמואל, ביומא דעבד מילתא, הקזה, עבדי ליה בביתיה תבשילא דטחלי, מאכל שעשוי מטחול והוא משופע בדם.
2. מדוע לא אכל כבד שהוא הכי משופע בדם כדאיתא בשו"ע (הל' מליחה סי' עג ס"א): "הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו, ואחר כך יכול לבשלו. וכו'.
3. משא"כ הטחול, (שם סי' עד ס"א): "הטחול, אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם, דינו כשאר בשר [וצריך מליחה]. וכו'.

עזריאל ברגר כתב:

אהרן תאומים כתב:זה חידוש גדול ומדוע לא הביאו בשו"ע בסימן ש"ח סעיף כ"ט, ונפק"ם לדינא כשמפנים שאריות אוכל שעדיין ראוים לאכילה ואוסף בכלי בשר ודגים ומתערבים זה יהיה מוקצה ואסור בטלטול מפני הסכנה שבאכילתם

הם עדיין ראויים לבהמה ולגוי (וצ"ע ביו"ט אם יש בהם משום נולד), משא"כ מים מגולים שאסור להשהותן והוו כמו איסורי הנאה, וכבר קיימא לן שכל איסורי הנאה - מוקצה הם.

אפשר בבקשה מקור ל"קיימא לן איסורי הנאה - מוקצה" באופן גורף? חוץ מזה מים מגולים זה לא איסור הנאה זה איסור אכילה מפני סכנה, אםשר להשקות איתם פרחים ועוד שימושים

איתן נוי כתב:1. שמואל, ביומא דעבד מילתא, הקזה, עבדי ליה בביתיה תבשילא דטחלי, מאכל שעשוי מטחול והוא משופע בדם.
2. מדוע לא אכל כבד שהוא הכי משופע בדם כדאיתא בשו"ע (הל' מליחה סי' עג ס"א): "הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו, ואחר כך יכול לבשלו. וכו'.
3. משא"כ הטחול, (שם סי' עד ס"א): "הטחול, אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם, דינו כשאר בשר [וצריך מליחה]. וכו'.

יפה העיר, אולם סומקא היינו טחולים עיין גיטין ס״ט וברש״י. ועוד יש לומר שאף אחר הבישול נשאר באדמימותיה ודומה לדם.

שמואל דוד כתב:

איתן נוי כתב:1. שמואל, ביומא דעבד מילתא, הקזה, עבדי ליה בביתיה תבשילא דטחלי, מאכל שעשוי מטחול והוא משופע בדם.
2. מדוע לא אכל כבד שהוא הכי משופע בדם כדאיתא בשו"ע (הל' מליחה סי' עג ס"א): "הכבד, יש בו ריבוי דם. לפיכך לכתחלה אין לו תקנה לבשלו ע"י מליחה, אלא קורעו שתי וערב ומניח חיתוכו למטה, וצולהו, ואחר כך יכול לבשלו. וכו'.
3. משא"כ הטחול, (שם סי' עד ס"א): "הטחול, אף על פי שיש בו מראה אדמומית ונראה כרבוי דם, דינו כשאר בשר [וצריך מליחה]. וכו'.

יפה העיר, אולם סומקא היינו טחולים עיין גיטין ס״ט וברש״י. ועוד יש לומר שאף אחר הבישול נשאר באדמימותיה ודומה לדם.

מה זה עונה על השאלה?
לכאורה אם כל עניין אכילת הבשר הוא בכדי להשיב את הדם, מדוע אם כבר, לא אכל כבד מדוע הסתפק בטחול?
ובפרט לפי דברי הגמ' קודם לכן שחששו חז"ל שמא הקיז ממנו את רוב דמו עד כדי כך שסכנה לו לעמוד מול הרוח. כ"ש צריך מה שיחזיר לו את מירב כמות הדם, וא"כ שוב מדוע לא אכל דווקא כבד?

אין הרפואה לאכול ״דם״ הרפואה לאכול סומקא. סומקא היינו טחלי. גם יין אינו דם ומ״מ מועיל.