ב"מ כב.
תא שמע עודהו הטל עליהן ושמח הרי זה בכי יותן, נגבו אף על פי ששמח אינן בכי יותן. וברש"י עודהו הטל עליהן. המעלה פירותיו לגג וירד עליהן הטל: ושמח. בטל שירד עליהן: הרי זה בכי יותן. והוכשרו לטומאה מעתה ועד עולם:
משמע דאף אם נודע לו בשעת נפילה והיתה הנפילה שלא לרצון, אכתי מהני רצונו אח"כ כל זמן שהמשקה עליהן. וכן הבינו בחדושי ר"ח הלוי (פ"ב טו"א ה"ד) ובחזו"א (סי' א אות ו, ועי' גליונות שם).
והנה בריש מס' מכשירין תנן כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון או שסופו לרצון אע"פ שאין תחלתו לרצון הרי זה בכי יותן. והרמב"ם מפרש (בפיה"מ ובריש פי"ב טו"א) דהיינו כל משקה שבתחלה נפל על הפירות לרצון אע"פ כו', ותחלתו וסופו הכל קאי לענין נפילתן על הפירות.
ובמאירי (חולין טז.) הוסיף לבאר דעת הרמב"ם וז"ל: הם מפרשים בה כל משקה שנפל על האוכל בתחלה ברצון אע"פ שלסוף קשה לו כגון שנפלו שם יתר מדאי, או בהפך כגון שתחלה היה מתירא שיפלו עליהם יותר מדאי ולא נפלו אלא כפי הצורך.
וצריך ביאור מ"ט פירש הכל על שעת הנפילה ולא פי' כפשטי' דבשעת נפילה לא רצה במשקין ואח"כ רצה בהם.
ומשמע דס"ל דבכה"ג אינם מכשירין, משום דכל היכא דבשעת נפילה לא הי' לרצון שוב אינו מועיל רצונו אח"כ להכשיר, והא דתניא עודהו הטל עליהן ה"ז בכ"י היינו כשלא ידע בשעת נפילה וכשנודע לו עודהו הטל עליו, אבל כשנודע לו בשעת נפילה ולא היה לרצון שוב אינו מועיל רצונו אח"כ (וכן מסתברא דאזלינן בתר שעה שנודע לו ואז נקבע דין המים, ושוב א"א לשנות).
וכן משמע ברש"י חולין (יג. ד"ה הרי הן) וז"ל עודהו הטל עליהן ושמח כו' כשראה שמח ע"ש.
וכ"ה ברש"י ב"מ כב. ד"ה עודהו בכת"י, המעלה פירותיו לגג וירד עליהן טל ובא ומצאן ועודהו הטל עליהן עכ"ל. (וכן כל היכא דקתני במס' מכשירין 'אם שמח' היינו בשעה שראה).