מסכת עירובין - דיוקים בלשון רש"י

[אהרן תאומים]

ב. רש"י ד"ה סוכה. דטעמא דידה דאורייתא כדאמרי' התם מלמען ידעו דורותיכם:
לכאורה מדוע רש"י היה צריך להסביר שסוכה דאורייתא הרי זה דבר ברור, ומדוע כתב דווקא את הפסוק הזה למען ידעו דורותיכם שננקט כטעם לפסול למעלה מעשרים, הרי בטעם פסול זה יש מחלוקת שם בגמרא דאיכא דאמרי משום צל וא"ד משום דירת ארעי, והנראה שרש"י דידקדק בלשונו "דטעמא" דידה דאורייתא, לא רק דין הסוכה היא מדאורייתא אלא אפילו טעם זה של היכרא הוא דאורייתא אף שהיא שיטה אחת וטעם זה של היכרא הוא הטעם השייך גם במבוי גם לחולקים שם וייעויין בריטב"א

[נוריאל עזרא]

ב. רש"י ד"ה סוכה. דטעמא דידה דאורייתא כדאמרי' התם מלמען ידעו דורותיכם:
לכאורה מדוע רש"י כתב טעם זה הרי יש מחלוקת שם בגמרא דאיכא דאמרי משום צל וא"ד משום דירת ארעי, והנראה שרש"י דידקדק בלשונו "דטעמא" דידה דאורייתא, לא רק דין הסוכה היא מדאורייתא אלא אפילו טעם זה של היכרא הוא דאורייתא אף שהיא שיטה אחת וטעם זה של היכרא הוא הטעם השייך גם במבוי גם לחולקים שם וייעויין בריטב"א

לכאורה רש"י בא להסביר במילים טעמא דידה שכשהגמרא אמרה דאורייתא הכוונה לגובה הסוכה ולא לעצם החיוב לשבת בסוכה. כלומר טעמה דידה בניגוד לטעם של המבוי שבזה בהכרח מדבר על גובה. כי אפשר באמת להבין שסוכה היא מצווה מהתורה, ומצד החשיבות נאמר לשון פסול, את זה אפשר לומר שבא רש"י לשלול.
ואולי חברים מקשיבים בתקופתו של רש"י שאלו כדבריך ולכן בסוכה שינה הלשון וכתב: "סוכה מדאורייתא - דעשרים אמה דילה ילינן מדאורייתא".(במקום טעמא דידה שינה לעשרים אמה דילה)
ומה שנקט רק דעה אחת מהגמרא בסוכה אפשר שנקט דוגמא זו כי היא הראשונה.
נ.ב את הריטבא עדיין לא קראתי.

[אהרן תאומים]

דף יג. מחסר אות אחת. וה' אלהים אמת אם תחסר אל''ף הרי אתה מחריב וידבר ה' אם תוסיף אות אחת ותכתוב וידברו נמצאת מחריב:
במסכת סוטה דף כ עמוד א רש"י ד"ה אם תחסר אות אחת. כגון א' וה' אלהים אמת (ירמיה י) או תייתר אות אחת כגון בראשית בראו אלהים:
ובתוס' איתא ד"ה או מייתר אות אחת. כמו בראשית ברא בראו ורבינו מאיר קבל מרבותיו כמו הוה על הוה (יחזקאל ז) שהטיל יו''ד על האחרון:

צריך להתבונן בדברי רש"י ששינה את דוגמת הייתור, וכן מדוע נקט דווקא פסוק זה וה' אלקים אמת שבספר ירמיה היה יכול לכתוב גם מתהילים פרק לא פסוק ו' בידך אפקיד רוחי פדית אותי ה' א-ל אמת והוא פסוק ידוע, וכן י"ל על הפסוק מבראשית מסתבר יותר שהוא תחילת המקרא ומפורסם לכל, עוד יש לדייק דבוודאי יש עוד דוגמאות לפסוקים שאם תחסר מהם אות אחת נמצאת וכו' ומדוע נקט דווקא אלו, ובפרט שתוס' מביא מקום אחר בשם רבינו מאיר שכך "קיבל" מרבותיו אז גם לרש"י לכאורה הייתה קבלה אחרת, ועיין במהרש"א חידושי אגדות בעירובין ובמהרי"ץ חיות במס' סוטה.

והנה יאורו עינינו במקור דברי רש"י במדרש רבה (בראשית א ז) רַבִּי יִצְחָק פָּתַח (תהלים קיט, קס): רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת וגו', אָמַר רַבִּי יִצְחָק מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים, (ירמיה י, י): וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת. וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ, שֶׁכָּל גְּזֵרָה וּגְזֵרָה שֶׁאַתָּה גּוֹזֵר עַל בְּרִיּוֹתֶיךָ הֵן מַצְדִיקִין עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין וּמְקַבְּלִין אוֹתוֹ בֶּאֱמוּנָה, וְאֵין כָּל בְּרִיָה יְכוֹלָה לוֹמַר שְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹת בָּרְאוּ הָעוֹלָם. וַיְדַבְּרוּ אֱלֹהִים,(עשרת הדברות) אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים. וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהִים, (ויאמר אלקים יהי אור בראשית) אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים. בְּרֵאשִׁית בָּרְאוּ אֱלֹהִים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא בָּרָא אֱלֹהִים.

ומן העיון במפרשי המדרש נראה דיש כאן משמעות מיוחדת לקשר בין הפסוק בראשית ברא אלקים לוה' אלוקים אמת, כי סופי התיבות של בראשית ברא אלקים זה "אמת", והביאור בפסוק וה' אלוקים אמת שב' השמות של הקב"ה שאחד בלשון יחיד והשני בלשון רבים זהו אמת והוא יחיד ועל כן האמת נשארת כשתכתוב "ברא" בלשון יחיד, ובכך יש גם משמעות נסתרת שאם תוסיף ו' לברא ותכתוב בראו הרי שנשבר הר"ת אמת, ולכן רש"י נקט כל פעם פסוק אחר ממדרש זה להגדיל תורה ולהאדיר, וע"פ זה יש לגרוס ברש"י בעירובין וידבר א' (אלקים)(הנאמר בתחילת עשרת הדברות בשמות) במקום וידבר ה' כי וידברו ה' אין לו משמעות כל כך גדולה כי נראה מיד שהסופר טעה כי הרי ה' הוא לשון יחיד, (וע"כ צ"ל שברש"י כאן יש טעות סופר).

[אהרן תאומים]

דף כג: אלא אמרה תורה טול חמשים. שארכו יתר על רחבו וסבב חמשים הנותרים דהוו להו שבעים אמות וד' טפחים מרובעין כיצד וכו' אריכות גדולה ברש"י לדרך עשיית החשבון הנ"ל , והד"ה הפותח במילים אלא אמרה תורה והיה צ"ל טול חמישים, ונראה שרש"י הוכרח להציג החשבון הנ"ל ובאופן זה דווקא
זה הלימוד מן התורה של חמישים בחמישים, כי אין מובן מה זה הדבר מועט שחולקים בו, הרי ברגע שאומרים שבעים ושיריים שומה עלינו להגיע בסופו של דבר לחישוב המדויק שהוא שורש הריבוע, אלא שהלימוד הוא מלקיחת חמישים והוספתם לחמישים אמה וזה נעשה בדרך של חיתוך הרצועות (הדמיוניות) עד לרמת הרזולציה של מידת טפחיים שהו מדיד של אמה (השנתות כביכול של האמה הם טפחים) והשנתות הקטנות מכך הם מידת האצבעות שאינם מדידים כלפי האמה, ומאחר שהתורה רמזה לנו בפסוק חמישים בחמישים (שהם אמות) הרי שרק ריבוע שנגזרותיו הם אמה וחלקיה, מהווים חלוקה ריבועית, ולפיכך אותו דבר מועט אינו נחשב וממילה מידת הסאתיים שבחישוב הריבוע הנ"ל יהיה שבעים אמות וארבעה טפחים לכל רוח, והוא בדווקא השטח הנלמד מפסוק זה, משא"כ אם אתה בא לחשב מידת בית סאתיים ריבוע מדוייק, גודלו יהיה שבעים אמות וארבע טפחים ואצבע ואחד חלקי שמונה עשרה מאצבע ו... ומי שלא מסמיך את הלימוד לפסוק זה הרי שלדעתו בית סאתיים יהיה תמיד מידת השטח זהה ובכל צורה (ולמעט השיטה הנוספת שרק בית סאתיים שהוא חמישים על מאה כצורת חצר המשכן בלבד)

ואגב הבא לנתח את מספר האשכולות והדיונים והכניסות והמשתתפים שם לב שאכן מסכת עירובין מחוץ לתחום, ואף שבמיוחד רש"י במסכת עירובין מאריך במיוחד וקל מאוד למצוא פנינים המסתתרים בין המילים, נקוה לחיזוק התורה והעלאת דיוקים ושאילות מחברי הפורום הנכבדים

[אהרן תאומים]

דף כה: רש"י ד"ה בעי רבה. למ''ד אין מחיצה על גבי מחיצה נבלעו התחתונות בקרקע שהיה העפר רך ותיחוח ונחבט הכותל בבת אחת בשבת ולא נפל אלא נבלע והעליונות קיימות מהו:
מדוע רש" פירש בבעיה שזה היה בשבת הרי הגמרא דנא לגבי מה היתה האיבעיא אם לגבי נכסי הגר או לגבי שבת, ואולי רש"י מעמיד את האיבעיא דווקא בנפל בשבת והאם באופן שזה את"ל דמיגוי שנחשב מחיצה לשבת יהיה מחיצה לענין חזקה בנכסי הגר