תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו.
בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה.
יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפך חציין, ונתן לו חציין.
כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי.
אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו.
כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו כך - בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך - שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה.
והעיר המהרש"א:
בבית האסורין כך כו' - אפשר דבבית האסורים היה פטור מנטילת ידים, דלא גרע מיוצא למלחמה במחנה דפטור מנטילת ידים, כמו ששנינו סוף פ"ק (עירובין יז.). אלא שרבי עקיבא החמיר על עצמו, וקל להבין.
והנה הערה זו, יחד עם פתרונה, היא מה שהעירו התוספות על אתר
מוטב אמות מיתת עצמי - אף על גב דבפ' קמא (דף יז.) אמר ארבעה דברים פטורין במחנה, רחיצת ידים, וכל שכן במקום סכנה. מחמיר על עצמו היה.
הרי לפנינו, הערת המהרש"א והיישוב שרבי עקיבא היה 'מחמיר', ממש מפורש בתוספות על אתר.
וצע"ג.