פורום אוצר החכמה

שנינו בגמרא על מחלוקת הלל ושמאי, מה מותר ואסור בהקרבת קרבנות ביו"ט.
ושם איתא על הלל הזקו שהביא קרבן עולה. והתמיהו עליו תלמידי שמאי [כי לשיטתם הותר רק שלמים ולא עולה]
אמר להם הלל: 'נקבה היא' ולראיה כשכש בזנבו.
ופירש"י, 'מפני ענוותנותו שינה מפני דרכי שלום'.

1. לכאורה זה לא רק 'ניפוח' כעין שיטת הלל בכלה נאה וחסודה, כדי לחבבה על בעלה,
ואפי' לא כאברהם אבינו [בפרשתינו], שביקש משרה אמנו שתאמר 'אחותי את',
ששם היתה סכנה כפולה [גשמית-גופנית לאברהם ע"ה ורוחנית לשרה],
ואילו כאן זה שינוי הפוך לגמרי [זכר לנקבה].
(לת"ח מותר לשנות באמירת 'איני יודע' בג' דברים, שזה כעין התחמקות והסתרה)

2. 'מפני ענוותנותו'. מה בין ענווה לאמירה הפכית. [ברור שיש כאן דאגה לא 'לבלוט' בשיטתו].

3. האם שיטת הלל, בשינוי דברים לדרכי שלום, קשור ל'קולות' בית הלל לעומת חומרות בית שמאי

3. בהחלט (חסד לעומת דין).

2. פשטות הכוונה לכך שלא העמיד על שיטתו ודעתו להוכיח צדקתו.

מסתבר לי לומר, שענוותנותו כאן היא לשון המושאל (כמו בגיטין ענוונתנותו של רבי זכריה בן אבקולס וכו'), היינו, סבלנותו של הלל הזקן, שלא מצא לנחוץ להיכנס בריב עם תלמידי ב"ש, ביו"ט

רש"י במדבר יב,ג:
ענו - שפל וסבלן.