פורום אוצר החכמה

ידוע פסק הנתיבות בחו"מ סי' רל"ד [הלכות אונאה], שעל איסורי דרבנן אין 'פגם' בנפש
ואין ענין של 'כפרה' לעובר בשוגג.
[נאמר שם, בהקשר למוכר איסור מדברי סופרים והלוקח אחר ש'נהנה' גילה את התרמית,
שאין בזה 'היזק' עד כדי חיוב להחזיר הכסף משא"כ באיסור דאורייתא].

מאידך בעל התניא באגרותיו, מביא פעמיים שגם באיסורי דרבנן יש 'פגם' הדורש כפרה.

והנה הגמרא במס' נזיר כג. מביאה את דברי רבי עקיבא שהיה בוכה על מי שהתכוון לאיסור דאורייתא ולבסוף לא עבר כלל איסור,
[כגון שחישב לאכול בשר חזיר ולבסוף אכל בשר טלה או באשה נזירה ששתתה יין אף שבעלה כבר הפר לה והיא לא ידעה], בכל אופן צריך כפרה וסליחה.

ומכאן מוכח ש'מחשבה' על איסור דאורייתא, חמורה יותר מ'מעשה' באיסור דרבנן.

יפה הדגשת, שם עבר בשוגג, ומאחר ולא עבר בשאט נפש על דברי חכמים, לא עשה ולא כלום. אבל העובר במזיד על דברי חכמים, הוא ודאי מורד ופושע ופוגם בנפשו, מצד הגברא, ובעי כפרה, ומהכ"ת לחלק בין איסורי תורה ואיסורי חכמים, הלא לא נאמר בגמרא נזיר שמי שצריך כפרה, בשהתכוון לאיסור ועלתה בידו היתר, שהוא רק באיסורי דאורייתא.

מעניין, שהמשנ"ב בבביה"ל סימן שפ"ה, מסתפק במומר לאיסורי שבת דרבנן,
דהיינו באיסור מוקצה, אם נחשב כ'איסור' שיצטרכו שכירות רשות או לא
[כותב שם, שהוא רק טלטול בעלמא]
לעומת זאת בעל התניא שמביא דוגמא לאיסור דרבנן שעושה פגם בנפש, מביא 'טלטול מוקצה'.