פורום אוצר החכמה

שבת כא.

ברש"י ד"ה זקוק לה. כבר כתבו להקשות מדוע כתב רש"י דילמא פשע ולא דילמא ישכח ועיין רש"ש מש"כ בזה.

וחשבתי שאפשר שכוונת רש"י בזה ליישב קושיית התוס' דילמא הטעם הוא שאין להדליק בהם בשבת משום משום כבתה זקוק לה, ועל זה כתב רש"י שחששו דילמא "פשע" ובשבת לא שייך לומר דילמא יפשע דאנוס הוא מכוח איסור שבת.
ועוד יש להאריך בזה.

כתובות קד.
אני מעתיק את דברי תוספות להקל על החברים הצדיקים.

תוספות מסכת כתובות דף קד עמוד א

ומרתא בת ביתוס עשרים וחמש שנים - אמר לי רבי דהך פירכא ליתא אליבא דבר קפרא דאמר לקמן לא שנו אלא מנה ומאתים אבל תוספת אית לה דענין כתובה דאורייתא מרתא בת בייתוס וענייה שבישראל שוות אלא אליבא דר' יוחנן דאמר דאפילו תוספת אין לה איירי הכא ולי נראה דאליבא דכו"ע איתא דהכא אליבא דרבי מאיר איירי ולקמן לא קאי בר קפרא אלא אליבא דרבנן דאמרי גובה כתובתה בבית אביה עד כ"ה שנים והואיל ושהתה כל כך מחלתה ואמר בר קפרא דדוקא מנה ומאתים מחלה אבל תוספת דהויא כמו מתנה בעלמא לא מחלה כמו שאר בעל חוב דלא מחיל אבל לרבי מאיר דמפסדה משום שיש בעשרים וחמש שנה שתעשה טובה כנגד כתובה אין חילוק בין תוספת למנה ומאתים דלפום גמלא שיחנא דאי לא תימא הכי אלא אדר"מ קאי אם כן מדקאמר דתוספת יש לה אלמא לית ליה דלפום גמלא שיחנא אם כן קשה לדידיה אלמנה דכתובתה מנה עד כ"ה שנים ובתולה דכתובתה מאתים עד כ"ה שנים ודומה לי דבר פשוט דאליבא דרבנן קאי לקמן דכולה סוגיא דלקמן מיירי אליבא דרבנן.

קושיית תוספות על דברי רבו קושיא חמורה היא, וכיצד יש ליישב דבריו.
מצאתי את דברי היעב"ץ במקום, אך לדבריו לא מבואר עדיין מה שייך לפום גמלא שיחנא בין אלמנה לבתולה, ועיקר הקושי לא מיושב.

מנחות מז:
כתב הש"מ
ולא מצינו למימר דברי הכל קאי אר' עקיבא ובן ננס ולא קאי אר' אליעזר דאם אמת הוא דפליג בה ר' אליעזר מנ"ל לר' יוחנן למימר דברי הכל ארבי עקיבא ובן ננס ודוגמתו בכתובות.

למה כונת הש"מ בציינו לכתובות?
תודה למסייעים

אולי ע"ג ב' ע"ש בפירש"י ד"ה והא מתניתין.

זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי האי אייתי סהדי דאבהתיה ואכלה שני חזקה והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה

יש להקשות, הא אי לא היתה כת ראשונה מעדת אשני חזקה הוי מוקמינן לארעא בחזקתיה משום סהדותא דאבהתא כמבואר לעיל, א"כ הו"ל לגבי זה עדות שאי אתה יכול להזימה כיון שלא באו בזה להוציא ממון, ולא יכולה להיות מוכחשת בכת השניה. א"כ הוה בדיוק כמקרה הקודם "האי אייתי סהדי דאבהתיה היא והאי אייתי סהדי דאכלה שני חזקה".

אתה בא לומר שהעדות הזאת לא משפיעה כלום ובמילא א"א להזימה.
והנה, ראשית כל - בדיני ממונות מקבלים גם עדות שא"א להזימה.
והעיקר - אפשר למצוא נפק"מ בעדותם ובמילא יהיה מה לקיים דין הזמה:
א. אם יש לשני עדים על שני חזקה - הוא יכול לטעון לקוחה היא בידי, וסומך אני עליה כשל אבותי, ועכשיו הם באים לבטל טענה זו.
ב. בעדותם ייפטר השני מלשלם על הפירות שאכל בעדות הכת השניה!

ב"ק עד: מעשה בר"ג שסימא את עין טבי עבדו והיה שמח שמחה גדולה, מצאו לר' יהושע אמר לו אי אתה יודע שטבי עבדי יצא לחירות, אמר לו למה, א"ל שסמיתי את עינו, אמר לו אין בדבריך כלום שכבר אין לו עדים.
בקהלת יעקב (תוס' דרבנן אות קיד) הקשה דלפי מה שהי' סבור ר"ג, הרי נתייאש ממנו ונעשה הפקר וזכה העבד בעצמו, וכעין דס"ל לר' יוחנן בכריתות (כד.) גבי שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה.

במשנה במגילה כה. ובתוספתא מובאים כמה מקרים שלא מיתרגמים כדי לחוש לכבודם של מי שמסופר עליו (מעשה ראובן מעשה אמנון כשמוזכר "בן דוד", מעשה דוד ובת שבע לחלק מהגירסאות וכו').
שאלתי היא מדוע לא מוזכרים שם מקרים אחרים שמוזכרים בשבת נו. (שלמה, בני עלי וכו')? הרי גם בה יש לחוש לכבודם?
תודה

הגמרא מספרת על שבעים ושנים זקנים שתירגמו לו התורה ושינו כולם במקומות שהיה יכול להגיע לשאלות וכדו'.

בסוף פרק ג' מובא שברכת כהנים נקרין ולא מתרגמין, מ"ט משום 'ישא' שיאמרו שנושא פנים לישראל והם לא יסכימו עם זה שמגיע לישראל נשיאה זו כיון שמחמירים על עצמן עד כזית וכו.

וכן שם תניא ר"ש בן אלעזר אומר לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיבו אהרן למשה פקרו המערערים שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה.

חשבתי אם כן מדוע לא שינו לתלמי גם את שני דברים אלו כדי שלא יטען שהקב"ה נושא לישראל פנים שלא כדין, ושיש בתורה ראיה שיש ממש בע"ז?

התוס' בגיטין מז ע"ב כותב וז"ל "טבל וחולין מעורבין זה בזה. פי' בקונטרס אין לך כל חטה וחטה שאין חציה טבל וחציה חולין וצריך לעשר מיניה וביה ולא ממנו על טבל גמור ולא מטבל גמור עליו מפני שמפריש מן החיוב על הפטור ומן הפטור על החיוב אבל כי מפריש מיניה וביה מעשר מן החיוב שבו על החיוב שבו ומן הפטור שבו על הפטור שבו ואפילו חלקו בספקן הן עומדים דאין ברירה וקשה...לכך נראה דאין תקנה לטבל זה דכיון דאין ברירה שמא הגיע לו כל חלקו של עובד כוכבים או חציו ולא ידעי' כמה ואי מעשר מיניה וביה שמא מעשר מחלקו והשאר חלקו של עובד כוכבים או איפכא או מקצתו ומיהו יכול לתקנן שיפריש עליו ממקום אחר ויפריש גם עליו ממקום אחר ואחרון אחרון מקולקל עד שלא ישאר כי אם מעט וכל המעשרות והתרומות יתנם לכהן וללוי"
יוצא, שלפי תוס', כשאני לוקח חופן חיטים, יש בידי גרגירים ששייכים כולם לשותף אחד, וחלק אחר ששייכים בבעלות גמורה לשותף שני, רק שאיני יכול לדעת איזה מהגרגירים שייך למי מהשותפים.
ולכאו' צריך להבין,כשאני מסתכל על גרגיר חיטה בודד, איזו סיבה יש שתשייך אותו דווקא לבעלותו של השותף האחד על פני השני? (כך ששיטת רש"י יותר מובנת, כי אם אין סיבה לאחד על פני השני, החיטה תהיה שייכת לשניהם, כל גרגיר חצי חצי.)

במשנה ט. 'שמא גיררה חולדה', בגמ' ט: 'ואתא עכבר ושקל'. אפשר שחולדה מצויה טפי, ועכבר חצוף טפי לחטוף בפני אדם. (ורבא דנקט שמא תטול חולדה בפנינו אגב רישא נקטיה).
יש לזה מקום?

פליגי תנאים בקמיצה בפסול אי חשיבא עבודה ואינו יכול לחזור ולקמוץ, או דילמא חשיב עבודה ונפסלה ואינו יכול לחזור ולקמוץ.
והנה במעילה ה: אמרי' דזריקה בפסול אינה עושה שיריים, לבר מטמא כיוון דאיתיה בציבור. והיינו דשאר פסולים לא חשיבי עבודה כלל, ואילו טמא חשיב עבודה.
[וכבר דימו התוס' במנחות ב' סוגיות אלו להדדי].
וסתמא דגמ' במעילה שאינו תלוי בפלוגתת הני תנאים, וצ"ע מ"ט לעניין קמיצה ל"א דטמא חשיב עבודה כיוון דאיתיה בציבור, ושאר פסולים חשיבי עבודה לת"ק ולא אמרי' דאינו עבודה כמו שאינו עושה שיור בדם.
וצ"ב מאי שנא זריקת דם מקמיצה.

בשאלת הגמרא ואשה בדוקה היא
וברשי דה ואשה. דהא כל שחרית וערבית היא בודקת
קשה דהא שמאי סובר דאף בלא בדקה. או עד שעת הבדיקה שהיא טהורה

במועד קטן כה ע"א מסופר אודות קבורת רב הונא:

אמרי: היכא נינחיה? רב הונא ריבץ תורה בישראל ור' חייא ריבץ תורה בישראל הוה.
מאן מעייל ליה? אמר להו ר' חגא: אנא מעיילנא ליה, דאוקמתיה לתלמודאי כי הוינא בר תמני סרי שנין ולא חזי לי קרי, ומשמע ליה קמיה וידעי בעובדיה.

במקום "ולא חזי לי קרי", מובא בכת"י קולומביה: "ולא חזי לי קרעא". ובכת"י לונדון 400: "ולא חזי לי קירעא". [כנוסח שלפנינו 'קרי' נמצא גם במקבילה שבקהלת רבה.]
האם יש מי שמפרש את הגירסא הזאת?

מהר"ב רנשבורג בהגהותיו לתענית ב: ברש"י דן אם משעת הנחתו זה היום השביעי שבו מניחים הלולב או היום השמיני.
בתוך דבריו הוא כותב שמהגמרא בדף ד' ע"א משמע שזה היום השמיני. לא מצאתי איך למד משם ואודה למי שיאיר עיני

הרי בבית המנוגע יש דין שצריך ד' דפנות, ואם יש ג' או ה' אינו מתנגע (ב"ב קסה:), וא"כ בסוכה שצריך ג' דפנות צריך לפסול בין בב' בין בד'!

אשמח אם מישהו יודע אם יש בנמצא סיכום/טבלה מסודרת על חלוקת כ"ד המשמרות והמעמדות בסוגיא דתענית כ"ז
בתודה מראש!!

בגמ' ריש פסחים:
ב. מאי אור רב הונא אמר נגהי ורב יהודה אמר לילי קא סלקא דעתך דמאן דאמר נגהי נגהי ממש ומאן דאמר לילי לילי ממש.
ובמסק' הסוגיא: ג. אלא בין רב הונא ובין רב יהודה דכולי עלמא אור אורתא הוא ולא פליגי מר כי אתריה ומר כי אתריה באתריה דרב הונא קרו נגהי ובאתריה דרב יהודה קרו לילי.
וממשיך הגמ': ותנא דידן מאי טעמא לא קתני לילי לישנא מעליא הוא דנקט
ונמצא דלמסקנת הסוגיא אין השם אור בעצם על שם הלילה אלא הוא בלשון סגי נהור.
אמנם בהו"א סבר הגמ' דאור הוא אורתא דהרי הקשה הגמ' מכמה וכמה פסוקים דקרינן ליממא אור (ואי המשנה בלשון סגי נהור נקט ליכא סתירה ללשון הפסוקים).
וצ"ב למה נקרא לילה אור והרי ודאי דאור על שם נהורא איקרי דהוא שייך ליממא, [והי' אפשר לומר דארמית הוא מלשון אורתא, ולמסקנת הסוגיא ודאי אפשר לומר כן ותנא נקט בלשון זו משום לשון סגי נהור, אבל להו"א אאל"כ דהרי מקשה מהפסוקים.].
וכן ק' לי למה באתרי' דרב הונא קריח לי' נגהי דהוא גם לשון אור וכהו"א דהגמ' ואולי קרי לי' בלשון סגי נהור, אבל על לשון אור דהוא עיקר לשון הקדש ולשון הפסוקים צ"ב רב.
ואקוה דהחכמים דבאתרא הדין יוכל להחכימני בעזה"י.

במסכת גטין דף סא ע''ב
מפני שמחלפת, התם נמי מוריא ואמרה בר בי רב ליכול חמימא ואנא איכול קרירא.
לא הבנתי,
יש חשש שהחליפה, והחשש משום רמאות, הוא לצורך בר בי רב,
מ''מ ספק שהחליפה,
ויש מקום לומר שסיבת ההחלפה שיאכל חמימא,
אם כבר התקרר מאכלו, הרי ודאי החליפה. ולמה רק ספק.

דברי תד"ה העושה מוקשים, עיין מהרש"א. אולם בכת"י (היחיד של התוס'):

ומי' יש לדחות דכי האי גוונא אמרינ' יכולה לעמוד ברוח מצויה שבארץ ואינה יכולה לעמוד ברוח מצויה שבראש העגלה. ולא מסתבר כלל אלא מעתה ליפלוגו בסוכה שבראש הגג ובקו' פי' בראש העגלה כיון דניידא מתחזיא כי עראי. וקשה דבראש הספינה נמי הא ניידא ולמה לו משום דאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דים. ומי' יש ליישב פירושו כמו שאפר' לקמן בריש הישן גבי סוכה שסמכה בכרעי המטה:

ושמא נשמט מחה"ד. (פלא שלא צויין בעוז והדר.)

בהולכת סכין לבהמה פירוש כמה ראשונים שהוא באופן שמוציא מרשות לרשות וחיישינן שמא יימלך. ומשמע שבכה"ג עבר על איסור למפרע כיון שממצא שלא היה זה אוכל נפש, יש מר"מ על הענין?

מלאכת יו"ט בהשמטות לאות פט, קוב"ש אות מא,
וע"ע בשו"ע הגר"ז תקכז,כז. וצ"ע.

ראיתי מי שדייק מדברי הראשונים שם שחלקם סבורים שהסוכר הוא כדי להחשיב שהזמין את הדגים הללו ואילו מחלקם יש לדיק שזה כדי להחשיבם כנצודים ועומדים.
ידוע על מישהו שמדבר בנושא וכותב דברים מפורשים?

אשמח אם מישהו ראה בספר כללים שהרחיב על ההגיון שבמילים "כללו של דבר" במשנה יש ריבוי, שיוכל לציין אליו כאן.
תודה

בגמ' זבחים ח:

תנו רבנן פסח בזמנו לשמו כשר שלא לשמו פסול ובשאר ימות השנה לשמו פסול שלא לשמו כשר. מנא הני מילי אמר אבוה דשמואל אמר קרא ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' דבר הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים

ברש"י מפרש שבהכרח הכתוב מדבר כשנשחט שלא לשמו, שכן אם נשחט לשמו לא נעקר ממנו שם פסח והרי הוא פסול משום פסח שקרב שלא בזמנו. וכתב רש"י שכמו כן בהכרח מדבר הכתוב בפסח שלא בזמנו שכן אם נשחט לשם שלמים בזמנו הוא פסול כמבואר לעיל (ז:). עוד כתב רש"י שדרשה זו אינה מיתור אלא ממשמעות הכתוב. ותמהו עליו התוס' (ד"ה ואם) מנין לנו שהכתוב מדבר בפסח, ובשטמ"ק (אות ג) הביא בשם רבינו פרץ שתמה על רש"י איך יתכן שפשוטו של מקרא מדבר בפסח הרי נאמר בהמשך הכתוב הנ"ל "זכר או נקבה תמים יקריבנו" ופסח אינו בא אלא מן הזכרים. על כן כתבו שהגמרא דורשת זאת מייתור התיבות לזבח שלמים שהרי הפרשה כולה עוסקת בשלמים (ע"פ מתיבתא, עיי"ש עוד)

קשה לי להבין למה אי אפשר לפרש בגמ' דפשטיה דקרא מיירי בכל הקרבנות (לרבות פסח)? (ואז לכאורה ליתא לקושיית התוס' ורבינו פרץ), איזו מניעה יש בכך?

כתב הגריש"א בהערות

מתני' לולב הגזול וכו'. ולכאו' למה הקדים תנא דמתני' דין הלולב קודם האתרוג, והא בקרא הוקדם אתרוג ללולב, וביאר התוי"ט דכיון דלולב גבוה מכולם חשוב הוא, וכמו שביארה הגמ' לקמן (ל"ז ע"ב) דמה"ט מברכים על לולב ולא על שאר המינים, ולכאו' אכתי צ"ב דמ"מ בקרא הקדים אתרוג ללולב, ועוד צ"ב הא אתרוג חשוב יותר בחשיבותו דהרי לולב הוה עלים בעלמא משא"כ אתרוג פרי הוא, וביאר גדול אחד דודאי קודם שניתנה תורה ובאתה התורה לכתוב המצוה והדין הקדימה התורה אתרוג ללולב מפני חשיבותו דהרי במציאות אתרוג חשוב יותר וכאן כתבה התורה את המצוה ולכן הקדימה החשוב יותר עכשיו קודם מתן תורה, אבל אחר שניתנה תורה א"כ הכל מצוה אחת היא ולא שייך להחשיב האתרוג יותר מפני חשיבות הפרי דעתה הכל חפצא דמצוה, וא"כ הלולב חשוב יותר דהוא גבוה מכולם ועל ידו ניכרת המצוה, ומשו"ה מברכים עליו והקדימו התנא
האם יש למישהו מושג מי הגדול? מעבר לזה ההסבר מפתיע, שיש דבר כזה שהתורה מתיחסת בכתיבתה למה שהיה נחשב לפניה? ועוד, חידוש בעיני שהסבר כזה נאמר על ידי הגריש"א, הלוא כן?

מלשונו של רש"י בר"ה דף כ: על השמועה השלישית משמע, שהוא מפרש ע"פ ההבנה שארץ היא שטחית. שהרי הוא ביאר את הטעם שאין הבני בבל יכולים לראות את הלבנה החדשה בין שש לי"ח שעות לאחר זמן המולד ("הקיבוץ") שהוא משום שהם רחוקים ממנה (הם במזרח והיא במערב הרקיע) ואז היא קטנה. ולהיפך גבי הלבנה הישנה, שהיא במזרח הרקיע.

המציאות בארץ כדורית היא, שדבר הנראה ברקיע קרוב לאופק המזרחי, יש אותו ריחוק בינו לצופה לבין הצופה ודבר שני הנראה ברקיע קרוב לאופק המערבי. ואם רש"י מפרש שהבני בבל לא יכולים לראות את הלבנה החדשה עד שיעברו י"ח שעות מזמן הקיבוץ - מחמת ריחוקם ממנה וקטנותה, מזה משמע שהוא מדבר על ארץ שטחית (וראה בגליון הש"ס על פסחים דף צד:).
האם יש מקור לביאור זה באיזה ספר ידוע ומקובל? כבר חיפשתי הרבה...

[יש גם מהלכו של הבן אריה, אבל לפי דבריו לא היה לרש"י לפרש שאין הלבנה נראית מחמת קוטנה, שהרי אם היא מתחת לאופק לא יראוה אף כשהיא במילואה!]

תודה מראש לכל העונים.

שוב הראוני את מה שכתב הרב זלמן קורן בנספח לשו"ת תשב"ץ ח"ג עמוד שמ"ג. ע' שם וע' בהערה 14.
ואשמח לקבל עוד מקורות.

נשאלתי
במגילה יא: מבואר שאחשורוש עשה משתה "בשנת שלוש למלכו" כי לפי חשבונו נגמרו שבעים שנה ולא נגאלו ישראל.
החשבון כולל 5 שנים לדריוש וכורש.

בהמשך הגמ' איתא "שנים מקוטעות הוו" ואינן אלא 4.

וצ"ע א"כ איך כבר מלאו שבעים שנה בשנת שלוש?

שמא אף הוא חישב כך (שבכל מינוי מלך התחילה 'שנה חדשה').

ברכות לח.
תוס' בברכות לח. הביא את שי' הבה"ג שעל דבש תמרים שלא נתערב במים יש לברך בורא פרי העץ, וברא"ש שם ביאר שדבש תמרים מיקרי נשתנה לעילויא כשמן ויין.
ולדבריו יל"ע האם יש לכלול בז' המשקים (י"ד שח"ט ד"ם) אף דבש תמרים.
ציונים ומראי מקומות יעזרו ביותר.

ראה מכשירין פרק ו' משנה ד', ובמפרשים.

יומא נד:
כתב תוספות מסכת יומא דף נד עמוד ב
אמנם על כסא שלמה אני תמיה דכתיב ושנים אריות עומדים אצל הידות ושנים עשר אריים וגו' (מלכים א י) ואין לומר דעל פי הדיבור הוה כדכתיב וישב שלמה על כסא ה' למלך (דה"א כט) שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה ואיכא למימר בהא מיגדרא מילתא שאני כמו אליהו בהר הכרמל ושמא בהא מילתא נמי איכא למיגדר מילתא שכשהיו עדים באים להעיד בפניו היו אריות שואגים ונוהמים כמו שיש במדרש ומתוך כך היו מתפחדים להעיד עדות שקר

אינני מבין, איך הדמיון לאליהו בהר הכרמל, שם מדובר בחוטאים שצריך להחזיר אותם בתשובה, ואצל שלמה מדובר במניעת חשש לאיסור, עתידי,
אולם ברמב"ם ממרים פרק ב
וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת, או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה,

משמע שכמו להחזיר רבים בדת,כך להציל רבים מלהכשל בעתיד

וא"כ יש כאן שני נביאים המתנבאים בסגנון אחד

ב"ק צב ע"ב:
"אמר ליה רבא לרבה בר מרי מנא הא מילתא דאמרי אינשי שיתין תכלי מטייה לככא דקל חבריה שמע ולא אכל אמר ליה דכתיב (מלכים א א, כו) ולי אני עבדך ולצדוק הכהן ולבניהו בן יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא א"ל את אמרת מהתם ואנא אמינא מהכא (בראשית כד, סז) ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו וכתיב בתריה (בראשית כה, א) ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה"
ועי' בפירש"י שם שכתב וז"ל "ויוסף אברהם - נתקנא ביצחק" עכ"ל, ותמוה לי איך אברהם אבינו ע"ה נתקנא בבנו יצחק, ועוד שאיתא בגמ' סנהדרין קה ע"ב "דאמר רב יוסי בר חוני בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו", ולכן איך יתכן כלל שהיה מקנא את בנו (וזו קשה אפילו בלי הגמ' סנהדרין).

אודה לאחד שיש לו תשובה בדבר.

בגמרא סוטה מ. ...רבנן אמרי מהכא דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. האם יש הסבר מה כל כך היה חשוב לגמ' לציין פרט זה?

יבמות צא:
בסוגיא דמאי הוי ליה למיעבד, הגמרא מקשה מששה מקומות, למה לא נתיר אשה בטעויות בגט, מטעם 'מאי הוי ליה למיעבד'.
והיא פורכת ב'איבעי ליה לאמתוני' [להמתין], או 'איבעי לי לאקרויי' [לקרא הגט].
א' הקושיות היא מ'גט קרח', היינו גט שרושמים בגירושי כהן, שיש לקפל ולחתום בכל קיפול. ואם שכחו לחתום בא' הקיפולים, הוי ליה גט קרח ופסול.
וא"כ שואלים מאי הוי ליה למיעבד? ומת' איבעי ליה לאקרויי.
אך לכארוה בחיסור חתימה בקיפול, מה יועיל איבעי ליה לאקרויי, הרי אף שהגט נקרא, החתימות לא נקראות?

במשנה זבחים ח, ה
איברין באיברי בעלי מומין, רבי אליעזר אומר, אם קרב ראש אחד מהן, יקרבו כל הראשין.
כרעו של אחד מהן, יקרבו כל הכרעים.
וחכמים אומרים, אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהן, יצא לבית השריפה.
חשבתי אולי ר' אליעזר לשיטתו בתרומות ה, ב 'סאה שנפלה היא סאה שעלתה', שגם כאן תולה ר' אליעזר שהראש שהוקטר הוא הראש הבעייתי.
אשמח לדעת הלומדים ואם זה כתוב במקום אחר, להפנייה.

הכי איתא בירושלמי תרומות פ"ה ה"א.

כן ראיתי בתולדות תנאים ואמוראים ועוד, אך כל הראיות אינן מוכרחות, ותמוה הדבר שמעולם לא נזכר בדו-שיח ביניהם כינוי אב ובן, אודה אם יש למישהו מקורות נוספים.

רבא הוא בנו של רב יוסף בר חמא, שהיה במחוזא כמש"כ רש"ג.
סתם רב יוסף הוא רב יוסף בר חייא, תלמיד רב יהודה וראש ישיבת פומבדיתא.