פורום אוצר החכמה

מי שעוסק בענין ויכול לסייע לי בפשט פשוט.
אני מעתיק תחילה את דברי הגמרא עליה נסובה שאלתי.
תנן המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והוינן בה מאי ואינו יכול לומר אילימא חרש חרש בר איתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ואמר רב יוסף הכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנתחרש 
אלו דברי הגמרא, ולא הבנתי מה הבעיה של 'נתחרש' לומר בפ"נ ובפ"נ.

ראיתי רק את דברי תוס' רא"ש שכתב שחידש שלא גזרו.
אבל ראיתי גם במהר"ם שכתב: ' דעד השתא היה ראוי לומר רק שעתה בשעת נתינת הגט אינו יכול לומר '
וזה מאד משונה למה לא יכול לומר?
וכן בכמה אחרונים משמעויות שאינו יכול לומר, וזה מאד משונה לי.

​​​​​​​תודה רבה.

לכאורה כי הוא פסול לעדות כדין שוטה

נתחרש אינו שוטה

בכמ"ק מבואר שדינו כשוטה, ראה למשל גיטין כג א, ועיין שד"ח ח"ב עמ' 425.
ולגבי עדות גמ' היא בב"ב קכח א (וע"ש ברשב"ם), ועד כאן לא כתבו התוס' בגיטין שם אלא לגבי סומא.

.

חדש לי.
אני יודע שרק חרש מלידה חשיב כשוטה
ועתה אני רואה שהדבר לא פשוט.

תלמוד בבלי מסכת גיטין דף כג עמוד א

הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועובד כוכבים קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה עובד כוכבים ונתגייר פסול אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת כשר

ועיין
תלמוד בבלי מסכת גיטין דף עא עמוד א

דתניא אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים בחרש מעיקרו אבל פיקח ונתחרש הוא כותב והן חותמין

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ב עמוד ב

חרש שדיברו חכמים בכל מקום שאינו שומע ואינו מדבר הא מדבר ואינו שומע שומע ואינו מדבר חייב תנינא להא דתנו רבנן המדבר ואינו שומע זהו חרש שומע ואינו מדבר זהו אלם זה וזה הרי הן כפקחין לכל דבריהם

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קיב עמוד ב

נתחרש הוא או נשתטה אינו מוציאה עולמית

אין שדה חמד תחת ידי.
מי שיש לו את הספר וגם סבלנות אשמח אם יעלה.


ליקטתי קצת, אבל אינני מונח בזה כלל.
חכמים תעזרו...

הנה השד"ח, יש שם דיון בסוגיא שבגיטין דף עא

איזה אורךךךךךך
ואני רואה שהמסקנא לפחות בדעת הרמב"ם שאין חילוק...

אז כל ימי חייתי בטעות

עי"ש בהתו' שכתבו שת"ק פליג ארשב"ג ולדידיה אין חילוק
והדברים פשוטים ד"דעת" בכ"מ הוא חיבור. ולא שכל. וברגע שאין לאדם חיבור לעולם פחות אפ' לסמוך עליו במילי דעלמא ומימלא חשיב כאין לו דעת וע"ע דכ"ב ע"ב בתוד"ה ד"ה והא

סתם חרש האמור בחז"ל הוא חרש-אלם (ולכן יש במסכת חגיגה דיונים על חרש המדבר ואינו שומע, ועל חרש השומע ואינו מדבר), ולכן מסתבר שכשאמרו כאן "נתחרש" היינו שאינו יכול (גם) לדבר.

דייקא נמי, דקתני "ואינו יכול לומר".

עזריאל ברגר כתב:דייקא נמי, דקתני "ואינו יכול לומר".

ראה מ"ש שם בתוספות,

---
אילימא חרש. ולא בעי למימר כגון אלם או שלא ראה כתיבת הגט דא"כ הוה ליה למימר ולא אמר: