בגמרא הנ"ל, מופיע מעשה באיש שרכב על סוסו ביום שבת, וסקלוהו.
לא מפני שראוי לכך [שזה איסור שבות] אלא שהשעה צריכה לכך.
ומבואר ברש"י, שהיה זה בימי גזירות היוונים, שלחצו את ישראל. והיו המצוות בזויות בעיניהם.
לכאורה, בימי גזירת יוון, הרי הם גזרו גם על השבת [ש'בת ח'דש מ'ילה], וכי מאי הוי לי למיעבד?
אלא שהדיוק הוא 'שהיו המצוות בזויות בעיניהם'. הקלות דעת 'כיון שהותרה, הותרה'.
כלומר היוונים גזרו על הפרהסיא הנראית [באיסורי שבת, יש לכך השלכה רחבה]
אך לא גזרו ל'קום ועשה' ולבוז [סתמא גם הבחינו בין איסורי דרבנן לדאורייתא....].
וזה מתאים גם למעשה הבא בגמרא, על ההוא שהטיח תחת התאנה, שהמיתוהו גם כן.