איש_ספר כתב:זכורני ששמעתי כן מהגאון ר' מאיר סאלאוויציק שליט"א, הגדרה זו למהות תקיעת שופר (ולא אזכור אם ייחס כן לאבותיו נשיאי הלווים
איש_ספר כתב:תודה לכולם.
ב. אמרה תורה, במדבר י' ט': וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצצורות וכו', והנה הר"מ כתב: מ"ע לזעוק ולהריע וכו', והיכן שמענו כאן זעקה וכו'? והנ"ל ניחא. ע"כ בקיצור.
אברהם כתב:ואני הקטן תמה, הלא כשם שהוכיחו מהא דילפי' מקרא דהרעותם בחצצורות לחובת הזעקה שהתרועה היא זעקה, יותר היה להם להוכיח מקרא ד'וביום שמחתכם' שהתקיעה היא מאופני השמחה, דהא עי' ברמב"ן בספר המצוות שצידד דהלל דיו"ט דאורייתא וכתב דמקורו הוא מהלמ"מ ' או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ותקעתם בחצוצרות, כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ' הרי שלמד הרמב"ן מחובת התקיעה בחצוצרות [דילפי' מינה שופרות] את חובת השירה בפה.
ובאמת פסוקים מפורשים הם, בתהלים פ"א שהוא שיר של ראש השנה: הרנינו לאלקים עוזנו [פרש"י: בראש השנה] הריעו לאלקי יעקב, שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים עם נבל, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וכו', הרי שתקיעת השופר נכללת בחובת הזמרה עם כל כלי השיר לרנן בם לאלקי יעקב בראש השנה.
.
אתנחתא כתב:2)וזהו העיקר. לכארוה כל האי דינא בשם מהרי"ל ומובא במג"א סי' תקפט סק"ד ובסי' תקצ"א סק"ט שלא יתקעו ביחיד לפני ג' שעות, ולכאורה מאי שייטי תקיעות לתפלה כלל ועיקר, ובגמ' במפורש על תפלה אמרו? על כרחינו לומר שמהרי"ל סבר בפשטות (הנחה של חכמי וחסידי אשכנז?) שתקיעת שופר בגדר תפלה הוא ואם כן כמו שמוסף מעורר דין כך התקיעות.
ואין לומר שכל הסיבה היא בגלל הא דמבואר במדרשים שבעת תקיעת שופר עומד מכסא דין לכסא רחמים, שכן בכל מצוה מצינו פעולות שהמצות פועלות גם בלולב אנן נצחיא וובודאי אפשר לנמצוא בכל מצוה מדרש מסויים על גדול פעולתה בכל העולמות והרי מבואר שבכל החגים שיש דין על הפירות או על התבואה או על המים וכו' כמבואר בגמר' תענית ובתוספתא ר"ה וכו' ועוד רבות. וכי בגלל זה נאמר שבתקיעות מעיינים בדינו דוקא מנא הא (ובכלל מהמדרש נאמר איפכא, דע"י שופר קם מכסא דין לכסא רחמים וזה מבטל דינו)
איש_ספר כתב:אתבדרא בבי מדרשא, דתקיעת שופר גדרה כתפילה. היינו תפילה במקום בפה, באמצעות קול שופר.
וע"ז יאות, כי אתה שומע קול שופר ומאזין וכו'
האם ישנם הלכות נוספות המתבהרות לאור הנחה מחודשת זו?
סופר כתב:אז הושוינו לגבי הא שגם הפסק שאינו קול מדבר חשיב הפסק, ומנין לך שהפסק התקיעה הוא משום דחשיב כמדבר? אולי עצם העיסוק הוא ניהו ההפסק?
סופר כתב:ויותר, כמדומה שמצדדי השופר כתפילה לא חלקו בין התוקע לשומע, ואולי אני טועה?
סופר כתב:עכ"פ לגבי יחיד המתפלל מוסף בזכרוני שנחתו הפוסקים לחלק שגם אם יש מקום להקל שישמע מאחר מ"מ ודאי שלא יתקע בעצמו, וכעת אינם לפני ואיני יכול לעיין.
'...וזה עיקר ענין השופר. דהרי כל הדבור איננו אלא קול פשוט היוצא מהגוף, ואז השפתים חותכים האותיות העולים בלבו לדבר והיות אותו חיתוך וסידור אותיות הוא ביד ה' והאדם איננו אלא מתחיל בלבבו וסדור פיו שרוצה לחתכם א"כ למה לי לסדר הדברים כלל, הריני מוציא הבל מגופי דרך פה, ומוסרו לה' והרי הוא יודע לסדר יותר ממני הטוב לי והריני מוסר רצוני בידו ומשליך כל יהבי עליו - חת"ס, דרשות ח"ב דף שס"ג ע"ב
ובאותו מעמד הי' הרב ר' יחיאל העליר (בהרב ר' אברהם מאיר ז"ל שהי' אבד"ק קוידענאוו), ושאלני אם מותר לשמוע קול שופר באמצע שמ"ע, והשבתיו דודאי שרי דאינו רק שמיעה ול"ד לקדיש וקדושה שלשי' הר"י בתוס' ברכות כ"א, ב', אסור משום דצ"ל שומע כעונה, א"כ ה"ל תרתי דסתרי, משא"כ בשמיעת קול שופר מעיקרא אין חובה רק לשמוע, א"כ ה"ל רק הרהור בעלמא ומ"ט ליתסר, ותו דכל עיקר התקיעות מצותם על סדר הברכות בתפלת מוסף במלכויות זכרונות ושופורות, וא"כ גם בתפלת שחרית אינם הפסק, שבכולם אומרים יום תרועה והרי דעת הרז"ה שבכל תפלות של ר"ה יאמרו מלכות זכרונות ושופרות, וכ"נ דעת רש"י ז"ל בע"ז ד', ב' , כמש"ש בס"ד בחי' מילדותי ת"ל , וא"כ ודאי דענין התקיעות הן מענינא דשמ"ע טפי מקדיש קדושה וברכו, כנ"ל בהחפזי.
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 48 אורחים