ברזילי כתב:ע"פ טעמי הרס"ג אפשר לכלול כמעט כל אזכרת שופר שבתנ"ך (ולדוגמא, הוא מביא לזכור קול נביאינו שנמשלו לשופר, ולפ"ז אפשר לומר פסוק כשופר הרם קולך).
עוד יש להעיר בזה מדברי התוספתא מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיבא זכרונכם לטובה, שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה לפני. ולפי זה היינו צריכים להזכיר דווקא שופרות שאנחנו תוקעים כלפי מעלה (אבל אין מספיק פסוקים כאלה בתורה).
כך או כך, נראה שנשתנו פסוקי שופרות, ובעוד בשבמלכויות בעינן פסוקי מלכות שמים דווקא, וכנראה גם בזכרונות בעינן זכרון של הקב"ה את בריותיו דווקא, בשופרות מזכירים הן שופר שתוקע בו הקב"ה, והן שופר שאנחנו תוקעים, ואפילו שופר שתוקעים למלחמה, ועדיין צ"ע.
נראה לי שיש (קצת) הגזמה בכל הנושא הזה, וכי יעלה על הדעת שהעיקר בשופרות הוא ל'עלות' עד שנאמר שנצטרך פסוקים שמוזכר בהם שאנחנו תוקעים כלפי מעלה?? ורק 'נתקענו' שאין מספיק פסוקים כאלו? אולי גם בזכרונות לדעתך נצטרך פסוקים שהתוכן שלהם רק ביאת הזכרון שאף ע"ז אמרו בתוספתא 'כדי שיבא'?? ורוב הפסוקים שאומרים אינם כן, זה גם בגלל ש'חסר' פסוקים?
ובכלל, ההנחה ששופרות נשתנו לגריעותא, וכל תיבת 'שופר' תהיה מועלת, היתכן דבר כזה? מה המשמעות של כל הרעיון הנסתר הזה?
מה לדעתך הביאור בטעם (העיקרי) שתוקעין כי זהו המנהג כשממליכים מלכים, תוקעין בשופר ומכיריזין 'יחי המלך' מדוע המנהג היה ב'שופר' דווקא יותר מכל כלי שיר? האם מחיאות כפיים או ריקוד מיוחד גם היה ראוי להמליך את המלך? זהו סתם משהו מקרי? מדוע במלחמה היה מריעין ב'שופר' דווקא? חסר קולות מלחמה? האם זה לא משהו פנימי יותר אחיד יותר?