הודעהעל ידי .השוחט » ג' ספטמבר 24, 2019 3:00 am
לאחר שהחברים לא מחו על העלאת השיחה הקודמת בשלימותה לכאן.
ארהיב עוז להעלות עוד שיחה שנאמרה בבית מדרשינו כמה וכמה פעמים.
זו שכאן נכתבה בשנת תשע"ו.
כמה וכמה יהודים טובים אמרו לי שזה שינה להם את כל הגישה לראש השנה ולאלול.
סיפורו של אלול
אלול כמעט לא נזכר בקדמונים
אנחנו עומדים שוב בחודש אלול. כרגיל אנחנו נבוכים מה בדיוק זה אומר אלול. ועד שאנחנו מתחילים קצת להיכנס לענין כבר חלף עבר לו האלול. הסיבה העיקרית למבוכה שלנו היא מפני שאלול הוא בעיקרו הכנה ליום הדין של ראש השנה, ומכיון שלא לגמרי ברור לנו עניינו של הדין, שבאמת יש בו כמה וכמה עניינים, ממילא איננו יודעים כל כך מה טיבו של אלול. וכדי שהאלול לא יברח לנו מתחת לידיים חלילה, ננסה בס"ד לעמוד על סוד עניינו.
הציבור גדול בלי עין הרע, וחלקו צעירים שקשה עליהם להקשיב זמן רב לדברים עמוקים, על כן נספר סיפור, שהוא ממש עניינו של אלול. היה ראוי להקדים כמה הערות על אלול שמתיישבים על ידי הסיפור, אבל נסתפק בהערה אחת קטנה. ספרי המוסר של הדורות האחרונים עשו מאלול עסק גדול ונורא. והדבר מופלא מאד איך זה שבקדמונים כמעט לא נאמר על כך דבר. אצלינו יום טו באב הוא כמעט לא נושא. ובגמרא יש עליו סוגיות בשני מקומות. גם במס' בבא בתרא וגם בתענית. כל אחת מהם היא עמוד שלם ובו מונים את כל טעמי טו באב על מה ולמה הוא יום טוב לישראל. ועל חדש אלול ממש לא מצינו בקדמונים וכ"ש בחז"ל שום דבר. כאילו אלול זה מין זמן "לא רשמי" שכזה, כמעט סודי, שרק ספרי המוסר שמדריכים אותנו כדבר איש אל רעהו מואילים לספר לנו עליו.
יראת העונש
הקדמה קצרה נוספת. ידוע שמלבד מצות אהבת ה' ישנה מצוה של יראה. אחת משש מצוות תמידיות. ולא רק יראת הרוממות אלא גם יראת העונש כפשוטו. וכל הספרים הקדושים מלאים בנושא זה עד מאד. ישנם אף ספרים רבים שהאריכו בתיאורי עונשי שמים למיניהם כדי להחדיר יראת העונש בלבבות. ובאמת בלי יראת העונש לא היינו מחזיקים מעמד. זה מיסודי האמונה הגדולים להאמין ולזכור את ענין שכר ועונש כפשוטו. אמנם בזמנינו, כנראה בגלל חולשת הדורות האחרונים, ממעטים לעסוק בנושא זה, ובכל זאת שלא תשתכח תורת יראת העונש לגמרי, אנו עוסקים בזה פעם בהרבה זמן, והזמן גרמא.
מסופר על הגה"ק בעל ישמח משה, מייסד שושלת סאטמר, שהיה רב בעיר גדולה בהונגריה בשם איהל. היו בה בתי מדרשות רבים, ובמשך חדש אלול הוא היה מדבר בכל בתי המדרשות, ובכולם הוא היה מדבר על ראש השנה אך ורק בסגנון שמח ומרומם, על הזכות והשמחה לקבל פני מלך בהמלכתו, ולהזדכך ולהתרומם על ידי זה וכו' כידוע. ובכל זאת לנעילה הוא היה עובר בעצמו לפני התיבה, והיה מודיע שמי שיכול יבוא להתפלל עמו. טרם גשתו לתיבה היה עולה לומר דברי כיבושין, ובכל שנה היה אומר את אותם מילים. וכך היה אומר, לא כל מי שהיה כאן בשנה שעברה נמצא כאן עכשיו (כלומר כבר נתבקש לישיבה של מעלה), ואז היה מתבונן אט אט על כל הקהל ומסיים, ולא כל מי שנמצא כאן עכשיו יהיה בשנה הבאה. ואז כשכל הקהל היה פורץ בבכי של יראה, הוא היה דופק בידו על העמוד ופותח בתפילת נעילה. ללמדך שאולי אין להאריך בכך, אבל פטור בלא כלום גם אי אפשר.
אולי בכל זאת ראוי לציין שהדברים הבאים חריפים מאד יחסית למקובל היום, ואינם מיועדים לבעלי לב חלש או עצבים רופפים וכדומה.
הארץ בה לא מתו
נעבור לסיפור המובטח. רק חשוב עד מאד להקדים ולומר שאין זה משל, כמנהג המגידים לבאר את ענייני אלול ור"ה על ידי משלים רבים ויפים, ואין זה כאגדות רבה בר בר חנה ודומיהן שיסודן רמז וסוד, אלא זה סיפור אמיתי כפשוטו ממש, ובס"ד בסיום הסיפור ניתן את הפרטים ההיסטוריים שלו. וכדאי לציין שרבים וגדולים אשר שמעו את הסיפור הזה אמרו שזה שינה להם את כל המבט על אלול ואת כל הגישה לראש השנה עצמו. הבה נטה אוזן.
היה היתה פעם ארץ אחת שלפתע קרה בה דבר מאד מוזר. אנשים הפסיקו להזדקן ולמות בה. אף אחד לא חלה ולא הזדקן ולא מת. מובן שבתחילה שמחו שם האנשים שמחה גדולה. מי זה לא ירצה לחיות לנצח בבריאות במלוא כוחותיו. אולם כעבור כמה שנים החלו להבין שבנס זה טמונה גם בעיה גדולה עד מאד. היות שהמשיכו להיוולד בה תינוקות כרגיל, ולמות לא מתו, הארץ החלה להיות קטנה על יושביה. כל פיסת אדמה נבנתה למגורים, ולא נותר מקום לשדות לגדל תבואה, ולא לבניית מפעלים ובתי חרושת. לא היתה עבודה לצעירים, היות שכל העבודות מולאו בהצלחה על ידי המבוגרים שלא מזדקנים, וככל שעברו השנים המצב נעשה נורא. והבינו שאם זה ימשיך כך הארץ תאבד לגמרי, ולא ברכה היא זו אלא קללה נוראה.
מובן שבגלל המצוקה של שטחי המחיה והאפשרויות המוגבלות, החלו מריבות על כל דבר, ועם הזמן הלכו האנשים ונעשו אלימים ומושחתים, וכל הממלכה הפכה למלכות זדון ורשע.
המלך קרא אליו לאסיפה את כל השרים ואת כל חכמי העם המומחים למיניהם, לשבת על המדוכה ולנסות למצוא מה הפיתרון. ישבו כל השרים והחכמים עם המלך ודנו בדבר במשך זמן רב ולא מצאו שום פיתרון, מלבד פיתרון אכזרי מאד. להוציא להורג מדי פעם אחוז מסויים של האוכלוסיה כדי לפנות מקום לנשארים. מובן שניסו לחשוב על אפשרויות אחרות, אלא שכולן לא פתרו את הבעיה והמסקנה היתה זו. טובת האוכלוסיה, הן בגשמיות והן ברוחניות, דרשה את הפיתרון הנורא הזה.
חוקי דילול האוכלוסיה
לאחר שהגיעו באופן עקרוני להחלטה המזעזעת הזו בלית ברירה, המשיכו החכמים לדון בפרטיה. דהיינו ראשית כל כמה אחוזים מהאוכלוסיה יש להרוג, וכל כמה זמן יש לבצע זאת, ועל ידי מי, ובאיזה אופן, והעיקר את מי יבחרו להיות מוצא להורג ולפי איזה קנה מדה.
ובכן הם עשו חשבון שגידול קטן זה יהיה אפשרי לספוג ולא צריך להרוג בדיוק כמספר הנולדים אלא קצת פחות. הם עשו את כל החישובים ועלה בידם שיש להרוג כל שנה בערך אחוז וחצי מהאוכלוסיה. כלומר 3 אנשים מכל מאתיים. או 30 מכל אלפיים. או 300 מכל עשרים אלף. או 3000 מכל מאתיים אלף. כלומר בעיר כגדלה של עירינו בני ברק בערך, יש להרוג פעם בשנה 3000 איש! כדאי קצת לנסות לדמיין כמה מקום תופסים 3000 איש בישיבה צפופה, כדי להבין את גודל המימדים של קבוצה שכזו.
המשיכו לדון בנושא והגיעו למסקנה שלחומר הענין, יש הכרח שהמלך בכבודו ובעצמו יעסוק בענין הזה ויפקח עליו אישית. אחרת ישלמו שוחד, ויהיה המון אי הגינות, או פזיזות. [ידוע שבמדינות שעדיין נהוג להוציא פושעים להורג, יש להקדים כמה וכמה הליכים מורכבים עד שזה קורה. גם חז"ל אמרו שסנהדרין ההורגת אחת לכמה שנים נקראת קטלנית]. אמנם למלך יהיו עוזרים ומסייעים כפי שיפורט מיד, אבל המילה האחרונה היא שלו.
הנושא הבא על סדר היום היה לפי איזה קנה מידה יוחלט מי לחיים ומי למוות. הגיעו למסקנה שהיות שכולם צעירים ובריאים לנצח, אין סיבה שזה יהא קשור לגיל, אלא עדיף שזה יהא קשור למדת התועלת שכל אחד מביא לציבור. מי שפעיל היטב וממלא את תפקידיו בשלימות, יישאר על מכונו. אבל אלו שמזלזלים ולא מביאים תועלת, מתוכם יבחרו את הנידונים למוות, למרות שלא חטאו חטא המחייב מיתה, אלא כדי לפנות מקום כמדובר.
איך יוכלו לקבוע מי מביא תועלת ומי לא. הוחלט שיקימו בכל עיר ועיר ועדה שתשב שם ותקבל כל הזמן רשימות מדוייקות מכל המפעלים עם דיווח מפורט על כל עובד, האם הוא תמיד נמצא וכשהוא נמצא האם הוא באמת עובד או שהוא אוכל לחם חינם כעבדו של רב נחמן שאמרו עליו "נהום כריסיה לא שווה". הוועדה הזו תעדכן כל הזמן את הרשימות, ולמועד הקבוע בשנה בה מתקרב זמן ההריגה, תהא בידם רשימה מוכנה עם המלצות את מי להרוג. בעיר של עשרים אלף תושבים יכינו רשימה של 300 שמות כאלו, ובעיר של מאתיים אלף תושבים יכינו רשימת שמות המכילה 3000 אנשים וכנ"ל.
כאמור, היות שזו שאלה של חיים ומוות, וחלילה עלולים לטעות, או לנהוג בפזיזות יתר, לכן הוחלט שבכל עיר יקימו מקום להריגה השנתית הזו, וליד המקום יקימו ארמון קטן למלך, והוא בעצמו יבוא ביום המיועד לעיר, ויעבור על הרשימות ורק אחרי שיאשר אותן יבוצע גזר הדין. ולא עוד אלא שכל אדם ואדם יהא זכאי להיכנס אל המלך לראיון אישי קצר ובו הוא יוכל לומר שלדעתו הוא מועיל, או לתרץ את עצמו אם יש לו סיבה מדוע הוא באמת לא היה כל כך יעיל, או לנסות לבקש מהמלך להתחשב בו לפנים משורת הדין. והמלך אחרי ששומע את דבריו מסמן אם לרשימת החיים או חלילה לרשימה השחורה.
ביצוע החוקים בפועל
לאחר שהוחלטו כל ההחלטות הנ"ל, תיכף ומיד בנו בכל עיר ועיר מגרש מיוחד עם קיר שלידו מעמידים את הנידונים למות מול כיתת היורים. ליד המגרש נבנה כאמור ארמון קטן עבור המלך ובני פמלייתו, ונקבע לכל עיר תאריך מסויים שבו יבוא המלך מלווה עם כיתת היורים, ויאשר את הרשימה ומיד היא תבוצע. כל עיר קיבלה את התאריך שלה והדבר פורסם פרסום רב וגדול. ותהום כל הארץ.
בשנה הראשונה אנשים עוד לא כל כך הפנימו את הענין, אבל התאריך הגיע, והמלך בא ברוב פאר והדר. הרשימה כבר היתה מונחת לפניו על השולחן, אנשים הובהלו מבתיהם בזה אחר זה, כל אחד הוכנס למלך בבהילות, המלך הקשיב ומיד החליט, בדרך כלל אישר את הרשימות, ולפעמים אכן שינה משהו קטן, הוסיף מישהו לרשימה השחורה או הוריד ממנה. מי שאושר על ידי המלך כבר לא חזר הביתה. אלא הוכנס שם לתא כלא, ומיד כשנתקבצו 10 איש הם הועמדו ליד הקיר ומיד נשמעו היטב היריות בכל העיר והקברנים הוציאו מיד את 10 הגופות לבית הקברות, לקברים שהיו מוכנים לכך מבעוד מועד. כל כמה דקות נורו עוד 10 אנשים, ובעיר שהיו בה מאתיים אלף איש, 3000 נורו ונקברו באותו היום.
למחרת המלך כבר עשה אותו דבר בעיר אחרת. מובן שכשמוע האנשים את היריות ושמעו את השמות מי נהרג, כל העיר נבוכה, ולא רק המשפחות שיקיריהן נלקחו, אלא כל איש ואשה אחזתם פלצות וחלחלה. בשנה הבאה כבר מתחילת השנה ידעו כולם שזה לא צחוק. הרציניים אכן השתדלו כל השנה למלא את תפקידם נאמנה. גם מי שהתרשל קצת השתדל תיכף ומיד לחזק את עצמו כדי שחלילה לא יהיה ברשימה הנוראה. ובפרט לקראת סוף השנה כולם השתדלו מאד להתחזק במילוי תפקידם. וכשהגיע המועד כל אחד היה מוכן עם הטיעונים שלו בקצרה, או להוכיח בוודאות שהוא אכן מילא את תפקידו, או להתחנן על נפשו ולהסביר מדוע התרשל מסיבה טובה או פחות טובה ולבקש שיתנו לו עוד שנה לנסות. מובן שמי שכבר החל את החיזוק לפני בוא המלך, וזה כבר בא לידי ביטוי בדוחות של הוועדה, היה לו הרבה יותר סיכוי לשכנע את המלך לתת לו עוד שנה.
חיזוק בלתי רשמי לקראת המועד
דבר מעניין במיוחד החל להיווצר בכל הארץ. כשהתקרב המועד השנתי, היה כל אבא שרואה שיש לו בן קצת רשלן, פונה אליו ומסביר לו שאם הוא לא יתחזק מהר והשיפור לא יופיע ברשימות והמלצות הועדה, הרי יהא לו מאד קשה לשכנע את המלך לתת לו עוד צ'אנס. מה שאין כן אם כבר יראו ברשימות את השינוי לטובה, יהא הרבה יותר קל לבקש מהמלך לנסות עוד שנה. כל חבר שראה שחבירו מתרשל, שוחח עמו את השיחה הזו. וכך בחודש האחרון לפני המועד כולם היו בדרך כלל במצב מצויין. ומי שלא, נעבך אכן סיים את תפקידו בעולם.
מישהו שם שאל פעם את חבירו, אמור נא מדוע בחודש הזה כולם כל כך משתדלים, האם יש איזה חוק מיוחד על החודש הזה שיש להתאמץ בו, או עונש מיוחד למתרשלים בו, הרי לא ראיתי דבר כזה בשום ספר חוקים. אמר לו חבירו, אכן אין שום חוק כזה, זה באמת לא רשמי בכלל, זו פשוט עצה טובה שכל בר דעת מבין לבד, ומי שלא מבין חבריו מסבירים לו מפה לאוזן.
בארץ שלנו לא מתים!
עד כאן הסיפור הנורא. והרי אמרנו שאין זה מעשה שלא היה אלא מעשה שהיה ממש. ולמען האמת הוא לא רק היה אלא הוא הווה. ולא רק בארץ אחת אלא בכל העולם כולו. הכדור הארץ שלנו הוא הוא הארץ הזו. ונבאר את הדבר.
בכדור הארץ שלנו למעשה לא מתים. מי שחושב שמתים כאן, זו מחשבת כפירה. כאן יש אך ורק הוצאה להורג. המלך שלנו, הוא הקב"ה, מחליט פעם בשנה את מי יש להשאיר בחיים, ספרי חיים, ואת מי יש להוציא להורג, ספרי מתים רח"ל. וזה בערך באחוז שדיברנו. מכל אלפיים איש שכל אחד מאיתנו מכיר בערך, 30 מהם לא יחיו בשנה הבאה. זו הסטטיסטיקה. המלך מחליט זאת לכל העולם ביום אחד, א' תשרי. הוא לא זקוק לתאריך נפרד לכל עיר. הוא לא צריך ועדות. אין לו בעיה של עומס. כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. גם בסקירה אחת וגם מבט על כל אחד בנפרד. המלך שלנו גם לא זקוק למגרש מיוחד ולא לתפוס את האנשים, הוא רק גוזר בראש השנה, פלוני יוצא להורג ביום פלוני בתאונת דרכים. פלוני יוצא להורג ביום פלוני על ידי התקף לב, וכן הלאה. כשמגיע התאריך לא צריך לתפוס, הגזר דין כבר מבוצע אוטומטית ברגע הנכון באופן המדוייק שנגזר.
העירוני שכדאי לחדד נקודה חשובה. להבדיל ממלך בשר ודם, שאילו היה חלילה נוהג כמו בסיפור, וקובע חיים ומוות של נתיניו, הרי היינו מגדירים אותו בצדק ארכי רוצח. אלא שמלך בשר ודם לא נמסרו בידיו חיי בני אדם, אלא אם כן מצד דינא דמלכותא להעניש חוטאים, אבל עומס אנשים אין לפתור כמובן בדרך זו. או שיימצא פיתרון או שישאיר בידי שמים. אבל מלכו של עולם, מלבד שהוא בורא החיים והמוות ובידו נפש כל חי ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל, עוד זאת שאצלו כל מי שנלקח, לא רק שזו טובה לאנושות, אלא בעומק הענין זו גם הטובה הכי הגדולה לאדם עצמו, וזה התיקון גם בשבילו והכל נעשה באהבה וברחמים גדולים אין קץ. ודי בזה כאן.
[הבן של הרב דסלר פנה לאביו במכתב בו הוא מבקש עצה איך להרגיש כראוי את ראש השנה. כותב לו הרב דסלר שלגבי הראש השנה המתקרב אין לו כל כך עצה, אבל יש לו עצה לשנה הבאה. וכך הוא כותב לבנו, בכל פעם שיקרה משהו בשנה הבאה, נניח בחודש חשון ימות אדם שאתה מכיר, מיד תאמר לעצמך, זה לא קרה עכשיו בחשון, זה כבר קרה בא' תשרי, כעת זה רק הביצוע. וכך על כל ארוע ואירוע, תזכיר לעצמך שזה נגזר בא' תשרי. ואז ממילא כשיבוא א' תשרי בשנה הבאה, כבר יהא חקוק בעצמותיך שזה היום בו הכל קורה, ותצטרף ממילא לאלו שחיל ורעדה יאחזון ויאמרו הנה יום הדין].
הדין הוא איך השתמשנו במה שקיבלנו
וכבר נתבאר בקדמונים ובכל הספרים הקדושים שהקב"ה יש לו חשבונות רבים, כי לא מחשבותיכם מחשבותי, ואין בידינו להבין את החלטותיו. אבל יש חשבון אחד שאנחנו בודאי יודעים ויש בידינו לעשות משהו בענין. והוא מה שכתבו הקדמונים שעיקר הסיבה שראש השנה הוא יום הדין, זה בגלל שביום הזה, יום תחילת מעשיך, הבריאה מתחדשת, ומקבלים את כל התקציבים לשנה הבאה, כמו מלך שמחלק את המתנות השנתיות כל שנה באותו יום בו הוא הומלך. ולכן טרם חלוקת התקציב יש דין, לידע איך השתמשנו במה שקיבלנו בשנה שעברה. בעצם בתורה לא נזכר בכלל שזה יום דין. עיקר היום הוא כביכול יום המלכת הבורא מחדש על ידי השופר, יום תרועה, אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אלא שהדין הוא מתבקש מאליו, שהרי לא יתכן לחלק בלא דין וחשבון על מה שנעשה עם החלוקה הקודמת.
כאן המקום להזכיר את מה שהיה שגור על פיו של הרב מבריסק זצ"ל, "בראש השנה אין חזקות". כלומר אדם חושב שהוא מוחזק, הוא מוחזק בחייו, בבריאותו, בממונו, בידידיו וכן הלאה. וכל מה שהוא צריך להתפלל בר"ה זה רק שהחזקה תמשיך ללא תקלות. ולכן כל התפילה שלו נראית בהתאם. אבל האמת איננה כך בכלל. אלא מלכתחילה בראש השנה שעבר הוא קיבל חיים רק לשנה אחת בלבד. ללא שום קשר אם היה צדיק או חטא חלילה. החיים שקיבל בשנה שעברה נגמרו. הבריאות נגמרה. הפרנסה והחברים וכו'. הכל נסתיים.
מגיע ראש השנה חדש, הבריא והחולה באותו מצב בדיוק. הכרטיס של שניהם ריק. העשיר והעני באותו מצב. אין לקב"ה כל קושי לתת עושר לעני ולהפסיק לתת לעשיר. וכן בכל התחומים. אומרים בסליחות "כדלים וכרשים דפקנו דלתיך", המובן הפשוט הוא ענין של הכנעה. אנחנו באים בלי שום דרישות. מודעים לכך שלא מגיע לנו. אנחנו רק מבקשים מתנת חנם כמו עני בפתח. אבל לדברינו יש כאן עוד מובן. אנחנו באמת באים בידיים ריקות. אין לנו כלום, ומבקשים ממנו יתברך למלא לנו את כל המאגרים לשנה הבאה.
מרן החפץ חיים היה רגיל לומר, שאנשים חושבים שכמו שיש "חברה ש"ס", או "חברה משניות" וכדומה, כך יש "חברה שטארבערס", כלומר חבורה שכזו שמדי פעם מת אחד מהם, אבל כאילו לסתם בני אדם שאינם חברים באותה חבורה, אין הדבר נוגע. וכבר בזוהר הקדוש אמרו, אזיל איניש בהאי עלמא וסבור דדיליה הוא לדרי דרין. [הולך לו האדם בזה העולם וסבור הוא ששלו הוא לדורי דורות]. וכן כתב רבינו יונה אפילו על אנשים מבוגרים "ומן התמיהה והפליאה כי יעמוד האדם בחצי ימיו ותיראה בו היבושת ותחל הריסות הבנין, ואיך טחו עיניו מראות ולבבו מהשכיל כי הולך הוא הלוך ונסוע אל בית עולמו יומם ולילה". וכל שכן שצעירים אינם מעלים זאת על דעתם. ובאמת כאמור זו טעות גמורה. מכיון שבכל ראש השנה מסתיימים החיים של כולם, וצריך לקבל מחדש, ולא כולם מקבלים, ולפעמים גם צעירים הם מאלו שלא מקבלים רח"ל. ולא על חינם מתחנן כל איש ישראל, מנער ועד זקן טף ונשים "זכרינו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבינו בספר החיים".
ומכיון שבראש השנה מחלקים הכל מחדש, ומכיון שבארץ שלנו יש חוק דילול אוכלוסיה, לא מחלקים חיים לכולם. יש אחוז וחצי שצריכים להפסיק לקבל כרטיס חיים. וכן בכל שאר התחומים. לכן המלך שלנו כביכול מכניס כל אחד לדין, וכביכול אומר לו, שנה שעברה נתתי לך, הבה נבדוק האם כדאי לתת לך שוב, או יש אחרים שינצלו את מתנת החיים והבריאות טוב ממך. אשרי מי שנרשם מיד בספר החיים בלי בעיות. אפשר גם לפנות לרחמיו של הבורא יתברך ולפעמים נענים מסיבות שונות, או בגלל זכות אבות, או בגלל זיכוי הרבים, או בגלל מעביר על מידותיו, ועוד. אבל אין ספק שמי שכבר התחיל להשתנות באלול, יש לו זכות טענה הרבה יותר מבוססת בבואו לבקש חיים וחסד לעוד שנה. זו הסיבה שבעצם אין חיוב גמור בחודש אלול להשתפר, ולכן קיצרו בזה הקדמונים, אלא שעצה טובה מאד יש כאן, אותה מודיעים לנו באהבה ספרי המוסר.
מי שיתבונן בזה היטב, ראשית כל ירויח שראש השנה שלו ייראה אחרת. הבקשות שלו ביודעו שידיו ריקות לגמרי ממש, יהיו הרבה יותר מעומק הלב והרבה יותר בהכנעה שזו מצות היום בר"ה. ושנית ירויח שכל האלול שלו יקבל כיוון. אין צורך להיכנס למתח מיותר, וזה גם לא עוזר לכלום. אבל צריך להתחיל לשפר באופן מעשי את כל נקודות הרפיון במרץ ואולי אפילו בשמחה, וכך נגיע מוכנים ליום הדין.
יש לציין שבראש השנה יש עוד נושאים שלא באו כאן כלל לידי ביטוי. כח עצום להתחדשות ולהשתנות לטובה. המלך קרוב, ממליכים אותו בשמחה, מקבלים מלכותו עלינו בשמחה ואהבה, ועוד כמה עניינים שמצידם זה יום שמחה, אכלו משמנים וכו' כי חדות ה' היא מעוזכם. הספרים גם מזכירים לנו שהשופט הוא אבינו הרחמן, ואוהב אותנו הרבה יותר מאשר אנחנו אוהבים את עצמינו, ושביום הזה הוא יום של חלוקה, חלוקת מתנות. אבל כל זה כבר דרגה גבוהה יותר. ולרוב לצעירים אין שייכות אמיתית איתם. הבסיס של ראש השנה זה יום הדין, ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ועל זה תקנו זכרינו לחיים ואת כל שאר הבקשות המיוחדות לימים אלו, והוא גם יום קבלת המלכות עלינו, ואין לך קבלת מלכות פשוטה יותר מאשר מי שמבין היטב שכל חייו וענייניו תלויים לגמרי בידיו יתברך וממנו הוא מבקשם ביום זה. מי שזוכה להבנה הבסיסית והפשוטה הזו, יזכה בהמשך גם להמלכת הבורא יתברך מתוך רוממות ושמחה.
יהי רצון שנזכה לנצל היטב את ימי האלול הגדולים, ונזכה ביום הדין להיכתב ולהיחתם בספרן של צדיקים גמורים לחיים טובים ולשלום.