בדבר עבודת הזמן של עשרת ימי תשובה, מצינו בספר שערי תשובה (שער ג פיסקא יד) דברים חוצבים:
בעשרת ימי תשובה, הירא את דבר השם, לבו יחיל בקרבו, בדעתו שכל מעשיו בספר נכתבים, ובעת ההיא האלקים יביא במשפט את כל מעשה על כל נעלם אם טוב ואם רע, כי האדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים. ובעת אשר ידע האדם כי יביאו את דינו לפני מלך בשר ודם, הלא יחרד חרדה גדולה וישית עצות בנפשו, ובכל דרכי חריצות יחיש מפלט לו, ולא תעלה על רוחו לפנות על ימין או על שמאל ולהתעסק ביתר חפציו, ולא ישגיח לפתח ולשדד אדמתו, ולא יפנה דרך כרמים, ולא יתרפה ביום צרה מהכין לב להנצל כצבי מיד. לכן מה נואלו היוצאים לפעלם ועבודתם עדי ערב, בימים הנוראים ימי הדין והמשפט, ואינם יודעים מה יהיה משפטם! הלא להגותם יהגה לבם ביום שידובר בם, שנאמר (שיר השירים ח, ח): "מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה".
וראוי לכל ירא אלקים למעט בעסקיו ולהיות רעיוניו נחתים, ולקבוע ביום ובלילה עתים, להתבודד בחדריו, ולחפש דרכיו ולחקור, לקדם אשמורות, ולהתעסק בדרכי התשובה וכשרון המעשה, ולשפוך שיח, ולשאת תפלה ורנה, ולהפיל תחנה, והעת עת רצון והתפלה נשמעת בה וכו'. היה ראוי להאריך ולבאר כל ביטוי ומשמעותו הנוראה, [ולמשל 'להנצל כצבי', והיינו כי הצבי לא ינום ולא יישן, ואף בעת שנתו עינו אחת פקוחה להנצל מיד רודפיו, או למשל הביטוי 'להתבודד בחדריו' היינו התבודדות לבדו בחדריו, וצריך להיות בעיתים קבועים בזה ביום ובלילה!, או למשל הביטוי שלא לפנות על ימין שלכאורה כוונתו גם לכל מיני עסקי מצוות, ואפילו מצות ארבעת המינים!].
ועתה נתבונן במשמעות הביטוי: "כשרון המעשה", ולכאורה מקורו בפסוק בקהלת (ד, ד): וְ
רָאִ֨יתִֽי אֲנִ֜י אֶת־כָּל־עָמָ֗ל וְאֵת֙ כָּל־כִּשְׁר֣וֹן הַֽמַּעֲשֶׂ֔ה כִּ֛י הִ֥יא קִנְאַת־אִ֖ישׁ מֵרֵעֵ֑הוּ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ. ובדברי המפרשים שם מצינו פירושים שונים אם קאי על תורה ומעשים טובים או על תיקון מעשה האדם.
ברם נראה ללמוד כוונת רבינו יונה מדברי עצמו להלן (שער ג פיסקא ג): ו
המשל בזה לאדם החפץ ללכת אל עיר, ויאמרו לו כי הדרך משובשת בצנים ופחים ואבני נגף, ולצרכו אל המקום ההוא לא יחדל מלכת, והיה כי יאמרו אליו כי שחל בדרך ונמר שוקד עליו, אז יכלה רגליו מן הדרך ההיא. על כן אמר שלמה עליו השלום (משלי א, ב): "לדעת חכמה ומוסר להבין", פירוש: כשרון המעשה ועזיבת העבירות יקרא חכמה, כענין שנאמר (דברים ד, ו): "כי היא חכמתכם ובינתכם".
ולכאורה היינו שיודע אל נכון את מעשי המצוות וגם את הדרך אשר יכשר לקיימם באופן המועיל לפי עניינו, והיינו בדומה למי שהולך בדרך שעליו להיות מודע היטב ולהכין עצמו כראוי לכל מה שמחכה לו בדרכו.
הרי שמתפקיד עשי"ת איפוא מלבד העסק בדרכי התשובה, להתעסק גם בכשרון המעשה, היינו בהתאמת מצבו והאפשרויות שלו ודרכי ההתמודדות שלו באופן קיום המצוות לפרטיהן, ולחפש עצות ותחבולות מיוחדות לפי מצבו האישי כיצד לנצח את המלחמה הגדולה.
-----
לשון מרן החזו"א (אמונה ובטחון פ"ד אות א):
מרוב ההרגל נקבע בלב רבים שהשלימות היא בעלת איברים נפרדים, אבל באמת בשרשם אין כאן רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה, המדה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במידות הרעות כולן, יהיה כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין וכן הלאה, לא יחסר לו מכל המדות הרעות שמנו חכמים מאומה.
והמידה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאווני, ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל המידות הרעות יחד, ולא יתכן שתהיה הסכמה זו לחצאין, שזה האיש אשר אור השכל וסגולת הנפש הקיצוהו וישפיעו עליו לבחירת הטוב, הוא שואף בשעה הטובה לטוב בלי מצרים, ואינו רואה שובע לנפשו בכל הטוב שיעשה, והוא רואה עולם נצחי בלתי קץ ובלתי תכלית, וכרגע יתעב את כל המידות הרעות יחד.והנה עיקר דבריו של מרן זצוק"ל שם נסובים סביב תורת המידות, בענין שקידת חכמי היראה לפרקם למדות מספר, יעו"ש עוד באריכות, אבל אגב גררא למדנו מדבריו כמה הלכות גדולות בהגדרת מלחמת היצר.
המדה הרעה היא ההזנחה את החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, שאדם בכל דרגה שהיא כאשר הוא מתנהל ללא הפעלת כח בחירה, ואינו חש במלחמה תמידית, אלא נותן לחיים 'לזרום' על מהלכם הטבעי, זו המדה הרעה הכוללת את כל המדות הרעות, כי הזרימה הרגילה של החיים ללא שום מלחמה במהלך טבעי פירושו שאדם מוציא לפועל בכל עת את רצונו ותאוותו האנוכיים והטבעיים, וגם אם רוב רצונותיו ותאוותיו הינם חיוביות ומועילות, כי הורגל בחיי קיום התורה והמצוות, מ"מ הנסיונות התכופות של המידות יכריעוהו, והמלחמה הכבדה תפילהו חלל.
ראשית ההתייצבות על דרך טוב היא להפנים שאתה מצוי במלחמה בכל העת, וזרימת החיים כמות שהם היא כשלון בטוח.
והמדה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על רגש התאווני. כאן ישנו חידוש עצום בהגדרה. אנו מורגלים לחשוב שהמלחמה היא בין השכל לרגש, וכך זה מופיע הרבה בלשונות הקדמונים, שהמלחמה היא בין השכל לרגש או לדמיון, וכאן בא החזו"א והעניק לנו כלי נוסף במערכה ששמו 'רגש מוסרי'.
הן כולנו ממששים מהו רגש תאווני, מה שעולה ברצונו ובתאוותו של אדם והינו חש ומרגיש רגש זה בכל הווייתו,
אולם מהו רגש מוסרי? כאשר המלחמה נטושה בין השכל לרגש, אף לו יהי שהכרת השכל הינה חדה וברורה, אבל הרגש מוחשי בהרבה, זו לא רק הבנה, זו הרגשה, והמרחק הוא כרחוק שמים מארץ. וכאן הוא מקומו של ה'רגש המוסרי'. רגש מול רגש, השכל מוליד רגש.
דוגמא לכך הינם האיסורים החמורים שאינם בתחום בחירתו של אדם כמו אכילת נבילות וטריפות וכיוצא בזה שהנפש קצה בהם ומרחיקתם, והיינו שהיות ואין להכרת השכל שום התנגדות מצד הרגש התאווני, כאן הרגש המוסרי פועם בכל תוקפו ועוזו.
הבעיה שלנו היא בעבירות פחות מוחשיות, כאשר התאוה וההוראת היתר גדולים יותר, אבל גם כאן יש את הרגש המוסרי שהוא תולדה של השכל. כאשר אדם מתבונן היטב בשכלו, המחשבות מתפתחות לכדי רגשות, ויש לו גם הרגשת הלב, מוחשית יותר, מה ראוי על פי התורה ועל פי המוסר, ומה לא, וכאן המלחמה יותר שיויונית.
המערכה היא איפוא לבכר את הרגש על הרגש, ומן הסתם בכל העדפה כזאת אין כאן רק נצחון מקומי, אלא יש כאן התגברות ותוספת העצמה לרגש הכללי הזה על פני הרגש הכללי הזה.
ההפעלה הראשונית של הרגש המוסרי היא אותה הפנמה יסודית כי המלחמה נטושה בכל עת בין הזרימה הנוחה של האנוכיות הרגעית לבין הראיה המפוכחת של "עולם נצחי בלתי קץ ובלתי תכלית".
כאשר מפנימים זאת, כל חוסר הזנחה ומאמץ התגברות נעשה מעצמו שלב בסולם שראשו מגיע השמימה, והרגל נעשה טבע לשרש מעצמו את הטבע המולד לזרום עם החיים, אלא להתהלך לפני ד' בארצות החיים,
לצעוד לאורו של השכל ולהקשיב אל סגולת הנפש. גמר חתימה טובה.