את לבבך ואת לבבהנה הקדמונים מצאו סמך ורמז למנהג להשכים ולהתפלל סליחות במשך ימי חודש אלול מהא דכתיב בפר' נצבים (ל, ו):
ומל ד' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך, ר"ת אלול (בעל הטורים שם; אבודרהם סדר תפילת ר"ה ועוד).
אמנם בספר מהרי"ל (הלכות ימים הנוראים אות ה) מובא בנוסח אחר: ודרש מהר"י סג"ל טעם התקיעה משנכנס אלול, כדאמרינן משנכנס אלול מרבין בתשובה. וסמך לדבר ומל ה' א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך ר"ת אלול. ולכך תוקעין להזהיר ולהזריז העם לתשובה. משל למלך כשבא לצור על עיר, וכן הצופה על המגדל כשרואה חיילות באים על עיר דרכם להריע לתקוע להזהיר העם שיהו עומדים על משמרתם, וכן בא"ח.
הרי שמהרי"ל הסמיך פסוק זה על חובת ה
תשובה דייקא ותקיעת השופר הבאה לעורר לתשובה ולא על ההשכמה ובקשת הסליחות.
ובכל בו (סימן קכב): ללמדך שכל העושה תשובה באלול נענה.
ובאמת יש להבין, אף כי אמנם בודאי הפסוק 'ומל ד' א' את לבבך' מיירי מענין התשובה, אכן מפני מה מצא הרמז מקומו בתיבות 'את לבבך ואת לבב'.
ובאמת צ"ב עצם הענין, מה פשר ההבטחה למול את לבב זרעו, הרי למי שלא יהיה שישוב עד ד' אלקיך וישמע בקולו – הקב"ה ימול לבבו, וכלפי איזה אדם מובטח שימול ד' את לבב זרעו [ועי' העמק דבר להנצי"ב].
וביותר, אטו בזמן ששב האב והקב"ה מל את לבבו, באותו הזמן הקב"ה מל את לבב זרעו בכל מקום שהם, מהיכי תיתי. (וראה בזה דברים נוראים בליקוטי מוהר"ן תשובה קמא, ובודאי אין זה על דרך הפשט).
[והנה דעת הרמב"ן על אתר: "ולבב זרעך" יורה על כל הימים העתידים לבוא, וכענין שנאמר בקבלה ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים לטוב להם ולבניהם אחריהם, יעו"ש, אבל בודאי שלפי ביאור זה אין הבנה לרמז].
ושמעתי לבאר בזה, שיש כאן כוונה עמוקה שיכול אדם לשוב בתשובה ולתקן דרכיו ומעשיו, אבל אינו מצליח לשנות עצם הוייתו וטבע האישיות שלו, עד שבודאי שינחיל לבניו את מזגו הרע ומידותיו הרעות, שהרי לא הפך כושי עורו ולא שינה מאומה בעצם המציאות שלו.
וזה תוכן הפסוק, שהבא ליטהר ושב עד ד', הקב"ה ימול את לבבו וישנה את עצם מציאותו עד ש
ממילא ימול בזה גם את לבב זרעו.
וזאת אשר דבר רבינו יונה בתחילת ספר שערי תשובה:
והתבאר בתורה, כי יעזור ה' לשבים כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו, שנאמר "ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך". ואומר בגוף הענין: "ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך" להשיג אהבתו.
וזוהי בחינת "שינוי השם" בבעל תשובה, שאינו משנה רק את מעשיו אלא משנה כביכול את עצם האישיות "ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ד).
וזוהי סגולת ימים נחמדים אלו, ימי אלול, להפוך את האישיות.
והנה ידוע מכתבי האריז"ל וזו"ח ועוד ספרים הקדושים שדרשו את הפסוק "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" על חודש אלול. ולפי דרכנו נראה שהשיעור של שלושים אינו שיעור בכיה ואבילות בעלמא, שלזה סגי בג' או ז' ימים, אלא שיעור שלושים יום הוא על מנת להתנתק מכל העבר שלה, ולשנות כיוון להתהפך לבת ישראל.