אוצר החכמה כתב:אבל נדמה לי שיש קושי לבנות טיעון משכנע למחילה על חטאים של מי שנולד לפני עשרים שלושים או ארבעים שנה על סמך זה ש"מאז ועד עתה אנחנו נדחים, נהרגים נשחטים ונטבחים"
אני חושב שמיתת ששה מליון בני אדם שרבים מהם סבינו או אבות סבינו ממלאת לצערנו את הטיעון הזה בהרבה מאד.
באופן כללי איני מבין כאן את הדיון.
יש הבדל מהותי בין אמירת בקשות שאדם מנסח לעצמו שאז הוא אמור לבטא את רגשותיו הוא בהתאם למצבו וצרכיו לבין אמירת נוסחים קבועים.
בכל אמירת נוסחים קבועים הן אם מדברי דהמע"ה או מדברי פייטנים מאוחרים אדם יודע שאין הוא המנסח ואין הכוונה רק על עצמו אלא על כלל ישראל כולו הן לטוב והן למוטב ובזה האופן באה הכוונה.
מצאתי דבר מענין הדיון כאן, שאיני יודע אם מתיישב עם דברי הטעם הללו שכתב מר:
ברמב"ם הל' ביכורים פ"ד הל' ד' פסק גבי הקונה 2 אילנות בתוך שדה של חבירו שמביא ביכורים ואינו קורא.
ובטעם הדבר, איתא בגמ' ב"ב פב. שני טעמים. אחד מהם, משום שמיחזי כשקרא, כי ספק אם יש לו קרקע וא"כ לא יכול לומר מראשית פרי
האדמה אשר נתת ליוהרא"ש (הובא גם בשטמ"ק בב"ב שם בשם תוס' הרא"ש) כתב שהוא איסור דאוריתא.
ונחלקו המפרשים מהו אותו איסור, שבגללו
אסור לקרוא מקרא ביכורים.
ובדרך אמונה על הרמב"ם שם בבאהה"ל ד"ה מביא, כתב בסו"ד וז"ל (וקיצרתי קצת):
"ואפשר שאין כוונת הרא"ש משום "מדבר שקר תרחק", אלא כשמדבר לפני הקב"ה צריך לדבר באימה וביראה ולא לומר לפניו שקרים, והוא בכלל
את ה' אלקיך תירא, ו
אפילו דבר שנראה כשקר אין לומר, דהווי זלזול במורא שמים..., וכ"ש כאן שאומר לפני הקב"ה בביהמ"ק הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי, וזה שקר, שמעולם לא היה לו קרקע, דהווי זלזול בכבוד שמים,
ועובר על מורא הקב"ה, ורשב"ם (ב"ב פ"ב.) שכתב דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, י"ל דמודה ג"כ דהוא איסור דאורייתא, ולחזק הענין להראות שיש בזה
זלזול גדול כתב כן", עכ"ל.
אחר הדברים האלה, האם לא צריך להרהר מחדש בחילוקים שבין מקרא ביכורים לבין תפילותינו, בייחוד שיש ב"דובר שקרים" זלזול גדול, ואפילו בדברים
שרק נראים כשקר - איסור דאוריתא ממש?