פורום אוצר החכמה

היכן קיים המנהג לטבול השופר במקווה?
וכן שאר כלי מצווה?
מה המקור?
יש איזה רעיון שניתן להסביר בו העניין?

ע"פ שו"ת ישכיל עבדי שאין מזיקים במי המקוה עיין שם

בספר"אורות מרדכי" סיפורים והנהגות רבי מרדכי לייפער מנאדבורנא זי"ע
ערך ראש השנה (עמוד 395) באות ע' כתוב כך: שנהגו לטבול השופר שתוקעים בו בב' ימים של ראש השנה.

קבלתי באישי

אחד הצדיקים בדור שעבר [נלב"ע לפני תש"ח]
ביקש שיטבלו במקוה בסוד
את אותיות הדפוס
לפני הדפסת ספרו הטהור וכן עשו

מקובל, שכן נהגו מדפיסי סלאוויטא.

חכם באשי כתב:מקובל, שכן נהגו מדפיסי סלאוויטא.

את גליונות הנייר היו שוטפים, בעבר, כחלק מתהליך יצורם, והם טבלו אותם במקווה.

היא שיחתי כתב:קבלתי באישי

אחד הצדיקים בדור שעבר [נלב"ע לפני תש"ח]
ביקש שיטבלו במקוה בסוד
את אותיות הדפוס
לפני הדפסת ספרו הטהור וכן עשו

השומרי אמונים?

.

היא שיחתי כתב:היכן קיים המנהג לטבול השופר במקווה?
וכן שאר כלי מצווה?
מה המקור?
יש איזה רעיון שניתן להסביר בו העניין?

אבקש לדעת, האם יש משמעות הלכתית לטבילה שכזו. הן שופר איננו כלי שנטמא או נטהר במקוה? אם כן רק על פי קבלה וחסידות, יש מקום לטהר גם דברים שאינם ברי טהרה - האמנם?

איש_ספר כתב:

חכם באשי כתב:מקובל, שכן נהגו מדפיסי סלאוויטא.

את גליונות הנייר היו שוטפים, בעבר, כחלק מתהליך יצורם, והם טבלו אותם במקווה.

לא מדובר בדפים אלא באותיות העופרת, כידוע.

יש להעיר שמומחים לשופרות ממליצים שלא להכניס בהם מים. אם יש ענין אמיתי להטבילם לכאורה אין לחוש לזה, אבל אם אין בזה כלום א"א לומר שאם לא יועיל לא יזיק.

ראיתי (נראה לי בשם הגר"א) דמעשה של ר' חייא בב"מ דהיה צד ומכין העור והספרים הוא כדי שהכל יהיה לשם שמים ויש בזה עניין בעצם ההכנה של הספר מתחילתו

היא שיחתי כתב:ראיתי (נראה לי בשם הגר"א) דמעשה של ר' חייא בב"מ דהיה צד ומכין העור והספרים הוא כדי שהכל יהיה לשם שמים ויש בזה עניין בעצם ההכנה של הספר מתחילתו

לעשות הכל לשם שמים וטבילה במקוה הם שני ענינים שונים לגמרי.

למה ששופר לא יקבל טומאה? כלי שיר מקבלים טומאה וגם קרניים.

היא שיחתי כתב:ראיתי (נראה לי בשם הגר"א) דמעשה של ר' חייא בב"מ דהיה צד ומכין העור והספרים הוא כדי שהכל יהיה לשם שמים ויש בזה עניין בעצם ההכנה של הספר מתחילתו

הנצי"ב כ"כ בהעמ"ד, ואם יש מי שקדם לו בזה, אשמח להיוודע לכך.

שוב מצאתי:
מקדש דוד טהרות סימן נד

אמרינן בתוספתא דכלים פ"ו ב"מ שופר טהור ויש לעיין אמאי טהור שהרי הוא מדבר המקבל טומאה שהוא מן הקרנים ואמרינן בחולין כ"ה כל מעשה עזים לרבות הבאין מן העצמות מן הקרנים כו' ואי משום תשמישו אמאי לא יהא שופר ראוי לקבל טומאה שהרי שופר מכלי שיר הוא כמ"ש תוס' וכלי שיר מקבלין טומאה כדאמרינן בכלים פט"ז מ"ז ונראה משום דהוי פשוטי כלי עצם דטהור דאין מיטלטלין מלא וריקן ואף דנבלים וכנורות מקבלין טומאה כדאמרינן פט"ו מ"ו ואף שהן פשוטי כ"ע דאין מיטלטלין מלא וריקן התם טומאתן מדרבנן כמ"ש הר"ש ז"ל שם וי"ל דעל נבלים וכינורות גזרו ועל שופר לא גזרו, מיהו בזה יש לעיין דהא אמרינן בשבת ל"ה דשופר ראוי לגמע מים לתינוק וגם עומד לזה דהא בשביל הכי אין השופר מוקצה כדאמרינן שם א"כ להוי כשאר כלי קיבול דטמאין, והנה זה דעיקרו עומד לתקיעות ולא לגמוע מים מ"מ יהא תלוי בפלוגתא בשבת נ"ט אי בעינן מעין מלאכתו הראשונה וכמו בזוג דטמא משום דראוי לגמע מים לתינוק וכן סנדל של בהמה של מתכת טמא משום דראוי לגמוע מים במלחמה למאן דלא בעי מעין מלאכתו הראשונה ע"ש [ואף על גב דסנדל של בהמה מעיקרא נמי עומד גם לגמוע מים במלחמה מ"מ כיון דמלאכתה העיקרית הוא לבהמה תלוי אי בעינן מעין מלאכתה הראשונה כמ"ש תוס' שם ע"ש] וצ"ע

מובא בשם הגר"א באין ספור מקומות, סערת אליהו בתחילתו, אבן שלמה, תולדות יצחק כהנא על ספר יצירה בהקדמה בשם הגריא"ח, בית אבות בשם זקנו בעל מעלות התורה אחי הגר"א, ונמצא כבר בקיצור בביאור הגר"א על תקו"ז בליקוטים שבתחילתו.