ביאור משל האסירים שחתרו מחתרת
כתב ביוסף אומץ סי' תתקפ:
"... משל שהביא בשערי תשובה דרבינו יונה בשם המדרש מהמלך שמכסה פשע עבדו בגניבתו ומניח בית האסורים פתוחה כדי שימלט נפשו, ואם לא כן יעשה העבד הלא אדוניו יקצוף עליו בחורי אף הגדול ויאמר חטאך השני יותר מן הראשון".
הנה מובא במדרש (קהלת רבה פרשה ז): "כל זמן שאדם חי הקדוש ברוך הוא מצפה לו לתשובה, מת אבדה תקותו שנאמר (משלי י"א) במות אדם רשע תאבד תקוה. [משל] לכת אחת ליסטין שהיתה חבושה בבית האסורין, חתר אחד מהן חתירה אחת וברחו כולן, נשתייר שם אחד מהן ולא ברח, כיון שבא השלטון התחיל לחובטו במקל, א"ל ביש גדא וטמיע מזלא, חתירתא קומך לא הות עריק? כך לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אומר לרשעים: התשובה לפניכם ולא שבתם?".
וצריך ביאור במשל, מדוע המלך כעס על אותו שלא ברח, וממילא יובן גם הנמשל.
בספר שערי תשובה לרבינו יונה (שער א סי' ב) כתב:
"ודע, כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה.
ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על הענין הזה (קהלת רבה ז, לב): משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור, ויך אותו במטהו. אמר לו: קשה יום! הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך?".
ומבואר בלשונו, שהטענה כלפי האיש שלא ברח היא מפני הזילזול במלך, שהסיבה שלא ברח עימהם היא מפני ש"לא יגור מפני האף והחימה". וכ"כ לבאר ב"לקט רשימות" למשגיח דלייקווד (אלול וימים נוראים, עמ' סא) ובשיחות הרב נבנצל שליט"א לר"ה (עמ' ).
ובדרך אחרת ניתן לבאר:
"... כמשל הרבינו יונה בשערי תשובה על דבר התפוסים ע"י עון למלכות, שהשאיר להם מחתרת פתוחה, והיה הקצף גדול על מי שלא ברח, כיון שראה המחתרת פתוחה לפניו, שמע מינה שרצון המלך להנצל על ידה בנקל, כי חפץ חסד הוא" (אגרות הראי"ה סי' קלה).
ובדרך זו משמע גם שהבין רבינו היוסף אומץ, שהרי כתב "המלך שמכסה פשע עבדו בגניבתו ומניח בית האסורים פתוחה כדי שימלט נפשו", והיינו שהמלך בעצמו חתר את המחתרת הנ"ל ורוצה שיברחו בה. ואע"פ שבלשון המדרש משמע במשל שהם חתרו, מ"מ ניתן בדוחק לבאר כך.